באמצע נובמבר, בשעות הבוקר המוקדמות, יצא שלום לטיול ברחובות
עירו. טיול שבסופו, ממש  בצומת שלפני ביתו, תפגע בו מונית לבנה
ותעיף אותו לקצה המידרכה. שלום לא ידמם, רק כתם  סגלגל יילך
ויתפשט מתחת לכרסו הקטנה. נהג המונית ייצא, יירק על הריצפה
ויקלל. אישה זקנה עם כלב תביט בשלום השוכב והכלב ילקק את פניו
החיורות. יללת אמבולנס תשמע  מרחוק.

באותו בוקר שלום קם מוקדם מן הרגיל, שכב במיטתו וניסה להיזכר
בחלום שחלם. מי היתה  האשה שליטפה את ראשו במדרגות הנעות, למה
רצו לעקור לו את עין ימין וכמה נורא היה  להסתובב יחף בבית
השימוש הענק והמטונף. לבסוף קם שלום, התלבש ויצא לטייל. בחדר
המדרגות פגש את השכנה שהזכירה לו שהוא חייב חמישים ושיבעה ש'ח
עבור ועד הבית וזיפות הגג ומיהרה למטה כי שקית הזבל שבידה
טיפטפה.

שלום החליט ללכת לכיוון הים. כבר בתחילת הדרך ניקרה בו מחשבה
מעיקה שלא נעל את דלת ביתו, היה משוכנע שכן אבל המחשבה לא
הירפתה. ליד הבנק כמעט וחזר אבל שטויות בטח נעל. ואולי לא? כן,
כן הוא זוכר בפרוש שסגר. שלום הלך לאורך הרחוב לכיכר העיריה.
פעם מזמן הוא קבע כאן ללכת עם ברכה הנותנת להופעה של שלום
חנוך. ברכה העגלגלה שנתנה חופשי לחיים ברקוביץ' ולעודד כהן
ולאסף אשכנזי. קנה כרטיסים כבר בצהריים, חיכה וחיכה לה ליד
השווארמה בכיכר. עכשיו השווארמה כבר סגורה, מוקדם מידי מכדי
לאכול שווארמה. אולי כדי לחזור הביתה וליבדוק? יש לו טלווזיה
ציבעונית ומערכת סטריאו משולבת שקנו כשהשתחרר מהצבא. לא לא
כדאי. פנה לרחוב היורד לים. כאן ליד האקליפטוס הגדול הרביץ לו
ליזר הפושטק, חבט בו עד שאימא באה בצעקות וליזר ברח. הים אפור
ושקט. בספסל ממול יושבת בחורה צעירה עם שיער ארוך, לידה יושב
בחור עם עגיל באוזן, נושק לעיניה העצומות. עין ימין ועין שמאל,
עין ימין ועין שמאל. לפני שבנו את הטיילת היה בא לכאן עם אבא
ואימא, רץ לכיוון הים. סנדוויץ' עם מרגרינה ביד אחת ומלפפון
ירוק, מקולף היטב ביד השניה. נוגס פעם מזה ופעם מזה. גרגרי
החול מתנפצים בין שיניו. אימא כבר לא לבשה בגד-ים, הרופאים
כרתו בזמן ואמרו שזה לא יתפשט. שלום נעלם בין הגלים, המים
הסמיכים עוטפים את גופו, אבא מרפה מידה של אימא ומזנק למים,
מושה את שלום שמחייך. סנדוויץ ספוג מים בידו. עין ימין ועין
שמאל, סגרתי את הבית? בטח שסגרתי. מישהו אולי מעוניין לקנות
כרטיסים להופעה של שלום חנוך? הבחור עם העגיל לוחש באוזנה, היא
מצחקקת. שלום קם. הנה הוילה של עמי אליהו. מחלון חדרו רואים את
הים. עמי הוא טייס הרקולס. אומנם זה לא 16-F אבל זה מאוד
מכובד. לשלום יש איוושה בלב. כל יום בעשרה לשש היה מגיע הביתה
חוץ מפעם בשלושה שבועות שהיה סמל תורן. כשהשתחרר מהצבא עבד
בנתיים ככרטיסן בתחנה המרכזית. "כאן לא מודיעין" היה ממלמל
"כאן לא מודיעין" היה מתרגז. "אני רק מוכר כרטיסים. לא אני לא
יודע אם 270 עוצר בצ'ק פוסט." עין ימין ועין שמאל. סגרתי, בטח
שסגרתי. מי רוצה כרטיסים לשלום חנוך? כאן לא מודיעין, כאן לא
מודיעין. שלום הולך, הנהג מניע את המונית הלבנה, הכלב שורט
בדלת רוצה החוצה. פעם בחורה צעירה עם עיניים ירוקות שאלה אותו
איזה אוטובוס מגיע לקריית אתא ושלום צחק והעיף את כל הכסף הקטן
באוויר. גשם כסוף ירד על התחנה המרכזית. ושלום הולך, מבחין
במונית, חוצה את הצומת, המונית חובטת בו ואימא לא באה בצעקות.
שלום באוויר. עין ימין ועין שמאל. כן, הדלת סגורה, בטח שסגורה.
מי רוצה כרטיסים טובים באמצע לשלום חנוך? כאן לא מודיעין, כאן
לא מודיעין. סירנת האמבולנס הולכת וקרבה. הולכת וקרבה.