אני מכירה אותו למעלה משלושים שנה. ליתר דיוק, שלושים ושש שנה.
הייתי בת שש ורבע כשנפגשנו לראשונה והוא בן שמונה. במהלך עשרים
ותשע השנים האחרונות, הצטלבו דרכינו, אך לעיתים רחוקות. אפשר
לומר שמתוך שלושים ושש השנים, רק בשבע מהן, היינו בקשר
יומיומי. זה די מוזר, אבל במשך כל השנים הללו, חשבתי עליו
לעיתים קרובות מאד וניתן לומר שהוא העסיק את מחשבותיי כמעט בכל
יום מחיי.  אגב, כל פגישה איתו הייתה מלווה בפרפורי בטן
ובהכנות לכבודו. רציתי כל כך לזכות בהערכתו, באהבתו.
כל פרידה ממנו הייתה מלווה בעצבות שאין כמותה. מעולם לא הרגשתי
עצבות שכזו בשום פרידה מאיש - זולתו.
עשרות מכתבים כתבתי לו במהלך השנים ואשר מצאו את מקומם בפח.
קיוויתי שהזמן יעשה את שלו, כמו שאומרים, אך הכאב תמיד שב וצף
בכל מפגש והפתיע אותי מחדש. היו תקופות שהעדפתי לא לראותו כלל,
כאילו שזו אמורה היתה להיות התרופה, אך זה לא עזר.
בפעם האחרונה כשנפרדנו, לא הייתי עצובה. גם לא הייתי שמחה אבל
לא נחנקתי מדמעות ולא התייסרתי לאחר מכן, כמו תמיד. יכול להיות
שהתגברתי? יכול להיות שהצלחתי להדחיק? האמת היא שאני בעצמי לא
בדיוק מבינה, כי במהלך כתיבת המכתב, זלגו דמעות מעיניי כמו ברז
דולף.  הייתכן שאלו הן דמעות מלקוש? - השתעשעתי בשאלה כל
הדרך.
בעודי מתרווחת לי במושב הרכבת, נזכרתי איך באותו יום שישי
בצהרים, חיכיתי לו שיחזור הביתה כדי שאוכל להיפרד ממנו, טרם
נסיעתי לאמריקה. בעודי מתרווחת לי במושב, שלפתי נייר וכתבתי לו
מכתב.
היה זה קיץ 1971. הלימודים הסתיימו. נדמה לי שגולדה מאיר היתה
אז ראש הממשלה שלנו. כולם כבר נפרדו ממני לשלום בפעם המי יודע
כמה. בעוד יומיים אהיה כבר על המטוס בדרכי לאמריקה. לא ידעתי
מתי תהיה הפעם הבאה שנתראה בכלל. רציתי להיפרד ממך כמו שצריך.
דוד שלי , אח של אבא שלי, התנדב להקפיץ אותי לשדה התעופה ביום
ראשון בבוקר. הוא היה אמור להגיע כל רגע כדי לקחת אותי אליהם
לשישי-שבת.  הוא הגיע עם הכרמל דוכס הצבאית שלו וצפצף כמה
פעמים שארד למטה. ירדנו  למטה, אמך, אחיך ואני. אחיך בכה קצת
ואני ניסיתי בכל כוחי לכבוש את הדמעות. אמך כל הזמן הרגיעה
אותו והרימה אותו על הידיים ובמקביל ליטפה אותי מידי פעם
ונישקה את מצחי ויכולתי להבחין שהיא מזילה דמעות. זה היה מעמד
קשה. למען האמת אני לא זוכרת מתי ראיתי אותה בוכה אי פעם. היא
תמיד נראתה לי אישה קשוחה כזו. אביך לא ירד אתנו למטה. הוא
נפרד ממני לפני כן בבית. הוא בירך אותי כהרגלו בכל משמני הארץ
ואני מאד התרגשתי. הייתה בינינו תמיד הבנה מיוחדת. רק אתה היית
חסר לי. עוד לא הגעת הביתה. ביקשתי לחכות לך עד שתגיע הביתה -
אך דוד שלי מיהר מאד והאיץ בי שאכנס כבר לרכב. ניסיתי להרוויח
עוד כמה דקות ולכן המשכתי עם עוד חיבוקים ונשיקות אחרונות, אך
אתה עוד לא חזרת. לבסוף, לא הייתה לי ברירה ונאלצתי לעלות
לרכב. גם ככה הוא היה איש חסר סבלנות. בעצם אף פעם לא ראיתי
אותו רגוע. אולי רק אחרי האוכל כשהיה מלטף את כרסו בנחת ואומר
לי כדרכו - "תמיד תגידי שטוב לך". אף פעם לא הבנתי למה הוא
אומר את זה תמיד, כי מעולם לא התלוננתי בפניו על כלום. בעצם לא
זכור לי שבכלל היו לנו שיחות נפש כלשהן. הוא תמיד קטע אותי
באמצע משפט ומלמל משהו שלא הבנתי - חצי באידיש חצי בעברית.
שמרתי ממנו מרחק כי הוא קצת הפחיד אותי בהתנהגות שלו המוזרה. "
אל תשימי לב", הייתה אומרת לי הדודה. היו לו על פרק היד שורה
של מספרים בצבע תכלת. זה מצחיק אבל כשהייתי קטנה חשבתי שלכל מי
שמשרת בצבא קבע יש דבר כזה על היד. רק בגיל מאוחר יותר הבנתי
שזה ממחנה הריכוז. "הוא איש טוב"- אמרה לי הדודה שלי בכל
הזדמנות. האמנתי לה.  בכל אופן, דוד שלי
החל להראות כבר סימני עצבנות והבנתי שאסור לי למתוח את החבל
יותר מידי. מה אומר לך, הייתי ילדה בת שלוש עשרה, שכל חפציה
האישיים דחוסים בתוך מזוודה אחת קטנה, כולל ספר הזיכרונות שלי
מתלמידי כיתה ז', מבית-ספר חיה זיו. כל כך רציתי לחבק אותך. כל
כך רציתי שתראה אותי בחליפה היפה שלבשתי.
נכנסתי לרכב ועוד בטרם הספקתי לפתוח את החלון לרווחה, חלפנו
כבר על פני המכולת של יענקל'ה.
נחנקתי מדמעות שעה שהרכב דהר במורד הרחוב ומכיון שחשתי לא
בנוח, הסטתי את פניי לכיוון החלון. בעודי מנגבת הדמעות והנה
ראיתי אותך פוסע לך בעצלתיים במעלה הרחוב. היית שם יחד עם החבר
שלך יוסי. צעקתי לעברך, או לפחות ניסיתי ואתה כבר היית רחוק.
ביקשתי כל כך שיעצור, רק לרגע, רק לשנייה, אך הוא המשיך לנהוג
ופניו היו  קפואות כפני פוקר. "תפסיקי לבכות "- רק גער בי
והמשיך להאזין לרדיו.
למה אני מספרת לך את כל זה ?!-  
כי עברו שלושים שנה מאז ואני לא רוצה יותר שיעבור אפילו עוד
יום אחד מבלי שתדע, שבמשך כל השנים הללו, אני נושאת עימי את
הגעגוע הזה, של אותה ילדה, שבסך הכל אהבה אותך מאד וכל כך רצתה
לחבק אותך ולהגיד לך מה היא מרגישה. ובכל פעם שנפרדתי ממך
במהלך שלושים השנים האחרונות, זה פשוט חנק אותי בגרון.  
וחוץ מזה, אתה תמיד אמרת שעדיף מאוחר, מאשר אף פעם לא.