אאההההה! צעקתי. אך אף אחד לא שמע. טוב נו, זה לא ממש משנה.
וואי, פתאום הכל לבן, הכל יפה!
מציץ מלמטה, ורואה שדה פרחים! איזה יופי!
אני רץ בו, נהנה מזמני.
אבל אני לא מצליח לעשות שום דבר אחר. רגע, מה פתאום. אני יכול
בכל רגע לעשות מה שבא לי.
באמת?
ברור! את לא מאמינה? תראי את זה!
רגע, אבל מה אני אצייר?
הצצה לכיוון השמים לשניה מראה לי חתך! חתך בשמים? זה בכלל
אפשרי? טוב, במילא הוא תפור.
נצייר איש. זה בטוח לא קשה.
זהו. סיימתי.
זה... איש. לא מעניין. די ריק אני חושב. אנשים, די להתקהל כאן,
זה סתם איש!
לא. תתן להם. רגע, על מי את מדברת? איזה אנשים?
נו, אלו! מה אתה עיוור?
הא?
בעצם, אני כבר אפילו לא רואה אותך. את בטח מאחורי. בואי לכאן,
ממש יפה כאן.
לאן כאן?
נו... פה, לשדה.
מה? אני חושבת שאתה טיפה מדמיין.
את הולכת?! אני שומע את הצעדים שלך!
רגע, איך אני שומע צעדים בתוך שדה? יש דשא.
אה. הבנתי.
בואי! למה את הולכת?! בואי אלי!
כך נשמעו הזעקות האחרונות שלי, לפני שהיא עזבה.
ואני? אני עדיין עם השקית על הראש. אותה שקית עם החור שהיא
פערה בה.
למה אתם שואלים? אחרת איך היא תנשק אותי.