"מותו ותחייתו של אביר" או אם תרצו "מלחמת ההתשה שלי".
חלק א'


יש לי חשבון פתוח עם האביר על הסוס הלבן. כבר שנים שאנחנו
נמצאים במלחמת התשה. יש קרבות בהם אני יוצאת עם ידי על העליונה
וישנם ימים בהם אני נוחלת תבוסה מוחצת. את האביר פגשתי
לראשונה, פנים אל מול פנים, בגיל 20. הוא הגיח לחיי במסיבה
עליזה והציע לי את אהבתי הראשונה. מה היה בו שגרם לי להישאר שם
שנתיים רק אלוהים יודע. אם נהיה שטחיים אז ניתן לנחש כי יש קשר
לכך שהוא היה יפה כמו אדוניוס וכי הוא מימש את כל הפנטזיות
הילדותיות שפיתחתי בקשר לאבירות המודרנית. אם ננסה למצוא הסבר
מעט יותר מעמיק נגלה שהוא איפשר לי לממש את כל הפנטזיות
הילדותיות שלי בקשר למי שאני תמיד רציתי להיות ולאיך תפסתי את
תפקידי בחברה כאישה ובת זוג. שנתיים הייתי איתו ובאלו קיבלתי
בהבנה כאשר הוא עבר לגור בצפון, מרחק של כחצי מדינה ממנ,י או
כשטס סביב חצי הגלובוס במסע חיפוש עצמי, שממנו חזר, כמה מפתיע,
ללא תשובה. קיבלתי והבנתי אפילו כאשר בתהליך החיפוש העצמי שלו
דגם האביר מבנות ישראל היפות, שפגש בצד הדרך, וכמה מבנות
אוסטרליה וכנראה גם סינית או שתיים. אבל אני, האישה המודרנית
והליברלית שרציתי להיות, הפכתי לסוג של סמרטוט פסבדו-שמרני
מתוך רומן ויקטוריאני גרוע, כזה משאמין שאהבה מצדיקה כמעט כל
דבר. אחרי שהאביר הראשון הוכיח בשנית כי הנאמנות היא ממנו
והלאה וכי אין לו צורך ביבשת או שתיים שתפריד בינינו כסיפור
כיסוי להתנהגותו, החלטתי סופית לוותר על שרותיו באופן רשמי. כל
הסיפור הוביל אותי למשבר אמונה קל, אבל חיש מהר התאוששתי ומספר
חודשים אחר-כך הכרתי את האביר השני, קצת פחות יפה הרבה פחות
חכם אבל לזכותו יאמר שהוא היה בעל תכונה אבירית חשובה, הוא
התייחס אליי כמו לנסיכה. איתו הייתי חצי שנה. חצי שנה שבה
ניסיתי להבין מה לא בסדר אצלי ולמה אני לא מסוגלת לאהוב אותו
בעוד שבשביל קודמו בתפקיד הייתי מוותרת על חלקי גוף אילו רק
היה מבקש. בדיעבד אני יכולה לסכם, שלא, אין לי נטיות
מזוכיסטיות ולא, אני לא נמשכת רק למי שמתייחס יותר יפה לכל מי
שאינו בן זוגו, אלא כי פנים יפות, מראה אתלטי וחיבה לספורט
אתגרי הם לא בהכרח מתכון לפרטנר חלומי ולזוגיות בריאה.
למרותשאני מחשיבה את עצמי לברייה אינטליגנטית לקחו לי כשלוש
שנים להגיע למסקנה הזו. זה היה הקרב הראשון בו ניצחתי. אחריו
הייתי לבד כשנתיים בהם ניסתי להזין את עצמי במיתוס ה"רווקה
החדשה". מי צריך גבר כדי להיות מאושרת? מסתבר שאני. על אף
הרצון הטוב והתובנות הרציונאליות מסתבר כי ידרשו קצת יותר מכמה
מאמרים וקורס כזה או אחר באקדמיה בכדי להמיר שנים של הבנייה
חברתית, בהם שוכנעתי די בקלות, שלמעשה אני לא שלמה בלי מישהו
נוסף וכן כנראה שאיתו אני גם אמורה לקיים יחסי מין. האביר
השלישי היה סוג של אנטי אביר ובכך חשבתי שהנה, אני כובשת את
בסיס האם של האויב. הוא היה מבוגר ממני בעשור, רזה, גמלוני
ובנינו, לא בעל מראה מצודד במיוחד ובו התאהבתי,  הפלא ופלא
בגלל מה שיצא לו מהפה. טיפוס על הרים, רכיבה על סוסים, הצחקתם
אותו הכי קרוב שהוא הגיע זה פעם בשבועיים למכון ואני נוטה
להאמין שלא בשביל ההתעמלות. האנדר-דוג המושלם, אדריכל משכיל,
חובב אוכל יפני ואסטרונומיה ובעיקר מעריץ את האדמה שאני דורכת
אליה. אבל אחרי שנה של מגורים משותפים האדריכל התחיל לשנות את
דרכיו, כבר לא כל-כך מעריץ, וגם על סושי כבר לא ממש בא לו.
ואני, שהייתי כבר שבוייה של ריגשותיי, נתתי לזה עוד יום ושבוע
וחודש במחשבה שעוד שנייה אני יכולה לפרוץ מתוך הסוס הטרויאני
ולגלות לעולם ובעיקר לעצמי, שאני לא באמת סובלת בשביל האושר
הווירטואלי שנמצא שם במרחק פסיעה, אלא כי זהו מהלך פתיחה בתוך
אסטרטגיית קרב מתוכננת היטב. אבל האושר לא הגיע הוא רק התרחק
ואני הבנתי שחזרתי להרגליי הישנים, גם הפעם אני מקדשת את הזכות
לסבול על מזבח האהבה. אז עזבתי, אני הרי האישה הליברלית
והמודרנית. שום חצי שני ושום "בטיח", את הגיגיו של אפלטון אני
אשאיר למשתה ואת שניהם אני אשאיר עמוק, עמוק בתוך סורסקי.
המציאות החדשה שלי הכתיבה כי הטוב צריך להתאזן עם הרע וביי ביי
לאדריכל. כמובן שהאנדר-דוג המומצא שלי גילה דמיון מפתיע לאביר
הראשון וכחודש לאחר פרידתנו החל במסע שיווק מפתיע לקשרנו הכושל
כשמטרתו המרכזית להוכיח לקהל היעד העוין, שזה אני, כי למעשה
נועדנו זה לזו. איך לא ראיתי את הדמיון בין השניים? אפילו את
אותו שם הם חולקים, פעם הבאה שגבר ידבר איתי על צאצאינו הלא
נולדים, אני אדע שזה סימן היציאה שלי. אז עכשיו אני מתכוננת
לקרב הבא, אוגרת תחמושת ומסמנת יעדי כיבוש. האביר הרביעי וכן
אני לא משלה את עצמי הוא אכן יהיה סוג של אביר, לא יתפוס אותי
לא מוכנה הפעם אני חמושה במודעת עצמית, הנשק של העידן
הפוסט,פוסט מודרני או ניאו-מודרני או איזה שם שתרצו. בינינו,
גם הפעם זה לא יעזור.