חושה סלולרית בסיני / טלילה שיין

"שושי", הודעתי ביום מהביל  אחד לחתולתי הפדלאה והנרגנת
(שעוברת בימים אלה את שלבי גיל הבלות ועודנה בהכחשה אילמת),
"את החופשה השנתית שלנו אנו נבלה השנה בסיני."
- "סיני?" שחה לי הקטנה, מגלגלת זנבה כמנסה להפנט את השעון שעל
גבי הקיר, "מה איבדנו שם? חולות, זוהמה, שמש יוקדת, מפחידה
שצועקת עליך בצהבת מהבוקר מוקדם ועד לעילפון חושים," נימקה
השעירה את טיעוניה.
- "אני דווקא שמעתי שלחתולים המצריים שפם מרשים... אם את מבינה
למה אני מתכוונת..." ניסיתי להיטיב על ליבה ועל ההורמונים
המשתוללים שלה.

יומיים לאחר מכן (אינני אוהבת לבזבז זמן מיותר) מצאנו עצמנו,
הקטנה ואנוכי, במכוניתו המקרטעת של אחי, חוצות את הגבול עם
מצרים כשבאמתחתנו כמעט כל מה שצריך לצורך הישרדות של שבוע
בג'ונגלים באמזונס. הבדיקה הביטחונית במעבר הגבול ארכה זמן מה
היות ובציוד שלנו נכללו מלבד מזונות, משקאות ופריטי לבוש
אקסטרא-ווגנדיים וורדרדים (שמשמשים את שושי במופעי חשפנות
זולים), גם כמה פריטים קוסמטיים - משחות, קרמים נגד קמטים ונגד
שאר מזיקים, מני מסכות פנים ושיער (כולל לאזורים אינטימיים
ושעירים למדי של שושי).

- "אני מחפשת מקום עם קליטה לסלולרי," ייללה הקטנה.
- "בשביל מה לקחת את הסלולרי לסיני? חופש זה אומר בלי שיחות
בסלולרי," ניסיתי לנמק את עמדתי, בעוד ההולכת על ארבע מגששת
בזנבה הענוג את מקום הקליטה האולטימיטיבי...
- "הבטחתי לחתול השחור-לבן מלמטה שאתקשר אליו בכל יום. אם לא
אתקשר החתולה הג'ינג'ית של גב' וויס עלולה להתלבש עליו ולפתותו
עם קרם סלומון שנשאר מארוחת יום שישי אצל הוויסים..." נאנחה
המשופמת בכבדות, "אוף, נורא חם כאן...." המשיכה בקיטורים, "וגם
מגרד..." סיימה בהתגרדות מאסיבית, מנסה לנער מעצמה את ערמות
החול הצהוב.

"תשתי קצת מים שלא תתייבשי," אני בדאגה אליה, "איפה החבאת את
קרם ההגנה?" המשכתי בפשפוש יסודי בתוך תא המטען העמוס
לעייפה...
"עלי." ענתה הקטנה כשהיא שכובה על גבי מגבת סגולה ועטויה
במשקפי שמש בלבד.
"מה זאת אומרת עליך?" הקשתי
"הקרם. עלי." ענתה קצרות באדישות.
"מה עליך???? מרחת את כולו??????" הרגשתי את מעט הדם הדליל שלי
מתנקז ישירות אל הגבות (שגם ככה לא נותר מהן הרבה לאחר הטיפול
הקוסמטי הקלוקל משבוע שעבר).
"את כולו." המשיכה באפטיות. "תראי, איזה יופי, דווקא בחושה
הזאת יש קליטה מעולה... אני כבר מתקשרת לג'ורג' כדי שהפוטנה
הג'ינג'ית לא תגנוב לי אותו..."

כאילו שלא מספיק שבגילי המתקדם עודני רווקה (ולא הוללת כלל),
שתאי השומן מאיימים בכל שנייה נתונה להתנפל עליה (גם בעת לגימת
מים זכים בלבד), ובעוד שתאי העור מכפילים, משלשים ומרבעים את
עצמם בקמטים וחריצים על פני כל גופי המזדקן ופני הבלויות - אני
עוד צריכה להתמודד עם חתולה מפונקת ששותה לי את הדם (תרתי
משמע), את המזומנים (שכמעט ואין לי) ואת חיי הפרטיים (כולל
שעבוד המחשבות שלי לחתולי השכונה כולה). בקיצור, חיי אינם אלא
חיי פרעוש מעולף לפני הריסוס הדו-שנתי בבית משפחת שיין.

לפתע, חלף במוחי היוקד (47 מעלות צלסיוס בצל) רעיון זדוני:
'אתגנב בשעת לילה מאוחרת ואנטוש את הקטנה. אצל המצרים יהיה לה
טוב יותר,' חשבתי לעצמי, 'חתולים מצריים יודעים לפנק את
החתולות שלהם... לא אחסר לה כל כך, בסך הכל גם לא יכולתי
להעניק לה יותר מידי... איננו מסונכרנות בשעות השינה שלנו,
הפעילויות שלנו שונות, החיים שלנו שונים בתכלית...' המשכתי
בהגיגי, 'אולי כך אשחרר אותה מנוכחותי - אני את חיי כבר מיציתי
ולא אחווה עוד רבות במה שנותר לי. אחרי הכל אני בת 30 והמון
חודשים ואילו שושי - חתולה זכה, ענוגה, טהורה ומתוקה - הנה
בעלומיה, בת 12 בסך בכל, כל החיים לפניה, כדאי לה ללמוד
מתרבויות אחרות ושונות...'

בעודי שוגה במחשבות נוגות על אודות נטישתה מרצון של הקטנה, לא
שמתי לב שגדודי חתולים, רובם שחורים, בעלי שפמי עבות וזנבות
מרוטים משהו - מקיפים את מתחם החושה שלנו. עיניהם הבורקות
בוהות נמרצות בקטנה ששכבה לה פרוסת איברים חשופה לעין כל
כשזנבה משתלשל לו מטה.

"שושי, תתעוררי!!!" צעקתי לעברה בחרדה. הערב כבר החל לרדת
וכנופיית בני התשחורת הללו, בעלי העיניים היוקדות והשפמים
הזקורים, החלה להלחיץ אותי.
שושי פקחה עין תורנית, לא מתרגשת כלל ועיקר מהעניין, "מה את
נלחצת? בסך הכל כמה מחזרים.... מי מהם נראה לך הכי חתיך...?"

"ירדת מהפסים? אני עוד רגע מתעלפת מפחד! תני לי מייד את
הסלולרי!!!" נבחתי עליה.
באנגלית מגומגמת (ובכמה מילים בערבית שלמדתי משירי אום כולתום
המושרים תדיר בפי שוער המרכול הסמוך לביתי), התקשרתי היסטרית
לחלוטין למשטרה המקומית, שהגיעה, יש לציין, במהירות הבזק.
שלושה שוטרים במדים מאובקים ואלות מימי המנדט הבריטי, עמדו
מולי ובחנו אותי בעניין רב ולא ממש הצליחו להבין על מה הרעש
והבלאגן. בני התשחורת המשיכו לעמוד מנגד ובהו בקטנה מגירי ריר
ומדיפיי ריח של נבלות סרוחות.

"דווקא מתאימים לכם המדים," ניסתה שושי להתחנף לאחד השוטרים
שהדיף ריח חריף של סרדינים. מפה לשם, בעודי מאובנת במקומי
ומבועתת מפחד (בהתקף חרדה ששום כדור קסנקס לא יכול לו), צפיתי
בקטנה מעבירה בשלווה את הסלולרי שלנו לקצין המשטרה המצרי
ומסבירה לו בחמידות כיצד להשתמש בו.
"וזה מספר הטלפון שלנו בישראל," ליהגה, "אל תדאג, הגבוהה
ההיסטרית תשלם את החשבון..."

"בפעם הבאה תצאי לחופשה עם הקצין המצרי שלך!!!" צעקתי כל הדרך
בחזרה על הקטנה. הרגשתי איך אני מכלה את מעט הכוחות שעוד נותרו
לי (ובכלל את חיי העלובים ממילא) בצווחות שווא על המטומטמת
השעירה. בסביבות רהט נתקענו עם המכונית. הלך המנוע.
"אל תדאגי," הרגיעה הקטנה," ערבית אני כבר יודעת...."