בינינו, לא באמת צריך סיבה, אבל מאחר וכבר הדפסתי כותרת ונתתי
לכם לקרוא, אז כנראה שיש לי אחת, ואפילו טובה.

כמו כולם גם אני נהגתי לספור כבשים לפני השינה. הייתי מעמיד
גדר לא גבוהה במיוחד ונותן להם מרחק הרצה סביר ואז הייתי מתחיל
לספור אותם בעודם קופצים מעליה. בדרך כלל זאת היתה גדר פשוטה
עשויה מעץ, אבל לפעמים הייתי הולך לישון עצבני ואז זאת היתה
גדר חשמלית, ואני הייתי מתפלל שלפחות אחד מהכבשים המזויינים
האלו, יפספס. תמיד הם הצליחו ומרוב עצבים ותיסכול הייתי נרדם
לבסוף וישן כמו תינוק. בדרך כלל נרדמתי בכבש ה- 86, או ה- 87,
אני לא בטוח כי כולם נראים לי אותו דבר, אבל מה שבטוח הוא שכבש
אחד אני כבר בחיים לא אשכח - הכבש השישה עשר.

בהתחלה הכל עוד התנהל כרגיל. שמעתי שיצא איזה ספר ילדים חדש
אבל לא ממש טרחתי להתעניין או חלילה לקנות או ישמרני השם,
לקרוא. כמו בכל לילה ספרתי כבשים על מנת להירדם ושום דבר לא
נראה לי חשוד, אבל ימים ספורים אחר כך כבר התחילו הבעיות. אני
זוכר שהפעם הראשונה שבה הבנתי ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר,
היתה כשהתחלתי לספור את הכבשים לילה אחד והבחנתי בקבוצה קטנה
של כיבשות, אולי בנות 14, עומדות לא רחוק מהגדר, מתלחששות
ומצחקקות. כשהגיע תורו של הכבש ה- 16 לקפוץ הן התחילו לפעות
כמו משוגעות ואחת מהן אפילו התעלפה. לזכותו של הכבש ה- 16 יש
לציין שבשלב הזה הוא עדיין המשיך להתנהג כרגיל. טוב, אולי הוא
רץ קצת יותר מהר, אבל את זה אפשר להבין.  
  בימים הבאים נאלצתי להתרגל לרעיון, שלא לומר לנוכחות, של
חבורת המעריצות הטורדנית שהלכה וגדלה בקצב של סידרה הנדסית,
וכאשר כבר השלמתי עם קיומם האפיסטמולוגי חלה הסלמה.
בעיתון התפרסמה כתבה גדולה ואוהדת על הספר החדש, ובה צויין גם
שהוא נהפך לרב מכר היסטרי כמעט מיד עם צאתו לחנויות. שובר
קופות אמיתי. באותו לילה הלכתי לישון עטוף חששות שמהרו להתאמת
אל מול עיני העצומות. ספרתי את הכבשים כרגיל ולאחר הכבש ה- 15
היתה פתאום עצירה. במשך כמה דקות ריחפה דממה מתוחה באוויר ואז
לבסוף הגיח לו הכבש ה- 16, חמוש במשקפי שמש ענקיות וכובע
בייסבול רחב שוליים, וקפץ באלגנטיות מעל הגדר. אפילו לי לקח
קצת זמן לזהות אותו, שלא לדבר על חבורת המעריצות שרובה נותרה
עד הסוף רק בגלל שחלקן לא היו ממש בטוחות.

את המשך הסיפור ניתן לכנות "כרוניקה של נדודי שינה ידועים
מראש". היה לי ברור שהמצב רק ילך ויחמיר, ולמצב לא היו שום
כוונות לאכזב אותי, כך מסתבר. ביום שהספר חצה את גבול מאה אלף
העותקים, הגיע הכבש ה- 16 בצעדים מדודים, לבוש בחליפה שלושה
חלקים, ופשוט עקף את הגדר מסביב. השינה נהפכה למשימה לא קלה
מאחר וניכר היה ששאר הכבשים מתמרמרים ותחושת רפיון ניכרה בכול.
התחלתי לאבד שליטה על העניינים.

היום שבו הפסדתי את המערכה ועימה גם את כל יכולות השינה
המורכבות שלי, היה היום שבו יצא הספר - קלטת לחנויות. הפרסומות
התריעו זמן מה מראש ולי היה ברור שההתנגשות הסופית היא בלתי
נמנעת.
באותו יום הלכתי לישון ובחשש גדול התחלתי לספור. כבש 1, כבש 2,
כבש 3, . יכולתי להישבע שהם מנסים להסתיר חיוך. כבש 9, כבש 10,
כבש 11, .הכל נראה רגיל באופן מחשיד. לאחר הכבש ה- 15 היתה
המתנה קטנה אבל לזה אני כבר רגיל. אני חושב שבתוך תוכי אפילו
התחלתי לקוות שהוא פשוט לא יבוא, אבל הוא בא.
  לימוזינה שחורה וארוכה נעצרה בחריקת בלמים מטרים ספורים
לפני הגדר. מתוכה הגיחו שני כבשים גברתניים חמושים באלות
וניפצו את הגדר לרסיסים. למרות החלונות השחורים אני יכול
להישבע שראיתי את הכבש ה- 16 יושב וצוחק לו בפנים. אחר כך הם
העיפו בי מבט מאיים, נכנסו למכונית, והנהג נסע דרך השברים.

אני לא יודע מה איתכם, אבל לדעתי אין דבר
יותר מעצבן מכבש שהשתן עלה לו לראש.
זאת הסיבה שאני לא ישן בלילות.
זאת הסיבה שבגללה אני שונא את יונתן גפן.

ואתם?