נו, תן לי לשחק בהגה. היה לאבא ולי משחק כזה פעם, הוא מגיע
לתחילת הרחוב ואני עם שתי צמות וחולצה לבנה מבקשת ממנו לסובב
קצת את ההגה. הוא מושיב אותי על הברכיים ואני מרגישה גבוהה
וגדולה. זאת אני, לפני שתים עשרה שנים, מבלבלת אתכם ומתבלבלת
לרגע בעצמי.
אתה מדליק את האורות הרחוקים ואני מצטנפת בכיסא, מזכירה לך שוב
לשים לפחות יד אחת על ההגה. מה אתה נוהג לי כמו אידיוט. אתה
אחד מאלו שבטוח שדווקא, דווקא ההגה כוח שלו תמיד ייסע ישר ולא
יאכזב אותו. אתה צוחק עליי וממני והנה אנחנו כבר יושבים עם
בירה ואני משנוררת ממך סיגריה ומכירה לך את החברים שלי ואתה
מתחבר אליהם בטבעיות. "אתה לא זה ש...", "לא, אבל...", "זהו!
בדיוק" ומשם אתם כבר לא עוצרים והמוזיקה ממלאת לי את הנשמה -
איפה אני בלעדיה.
חם. לח. אני מרוקנת טיפות אחרונות של בירה, אנחנו יוצאים
להתאוורר קצת בחוץ ואת מספרת לי עלייך של לפני שנה ואני מגלה
דברים ומגלה שיש הזדמנות שנייה ואז אתה מצטרף אלינו "מה
העניינים" עם סימן שאלה כי אתה באמת רוצה לדעת, "הכל בסדר" אני
מבטיחה.
לפני שהלכנו - היינו שם כמה שעות טובות וכבר התחיל להיות קריר
והבוקר התקרב - לפני שהלכנו הודעת לי שהולכים לקפה ולי כבר
נגמר הכסף אבל אמרת שתשלם עליי ולי לא היה נעים. יאללה, אל
תהיי כזאת, בואי כבר. אתה תופס לי את היד. הקפה טעים והשיחה
זורמת. השומר בכניסה בוחן אותנו. הקיץ כבר כמעט כאן.  

הפנייה הזאת? הפנייה הבאה? אני מאטה ומנסה לשחזר. הנה תחנת
האוטובוס. רגע - היה פה פעם עץ ממש גדול. אולי שיח. אולי זאת
באמת הפנייה הבאה. לא, הנה האוטו שלך.
הסרט לא ברור לי - תאריכים, ספרים, מקומות, עבר, הווה, עתיד,
חורים שחורים. פעם אהבתי סרטים כאלו ועכשיו כבר אין לי את הכוח
לחשוב עליהם. אתה לא מוסר מידע ומנסה לתפוס את הכתף שלי בשביל
לשים עליה את הראש אבל אני לא שמה לב ולא מרוכזת בשום דבר.
והנה, הסוף, כל-כך לא ברור, סוף של סרט הזוי של העולם המודרני,
אני אומרת לך שאני לא מאמינה ששעה וחצי מהחיים הלכו לי על זה
ואתה רק צוחק ומחליף בגדים מאחוריי. אני יכולה להפנות את
העיניים לחלון ולראות את ההשתקפות שלך שם אבל לא עושה את זה כי
לא נעים לי - ולא נעים מת מזמן אני שומעת אותך אומר אם הייתי
מספרת לך את זה - והנה אתה מוכן והפעם אני נוהגת ולא מורידה את
היד. אחר-כך, בדרך חזרה, קרוב מאוד, אנחנו מחליטים לקרוא אחד
לשני מאמי ואני רואה שאתה קצת שתוי אבל אין לנו זמן. לא, יש
לנו זמן. זמן רצוף, זמן שעובר שעה אחרי שעה ודברים קורים
במהירויות שונות. אני מספיקה הכל ולא מספיקה שום דבר בכלל.

"את בטח מכירה את זה" אתה משמיע לי משהו ואני מתאמצת להיזכר,
קופאת על ספסל עם אוזניה וזוג גרביים אחד. "לא, לא יודעת, נשמע
מוכר" אני נכנעת. "רוקפור" אתה מודיע לי. וואלה, איך לא
זיהיתי. כמה ימים אחרי זה ישבתי אצל החברה הכי טובה - כן, זה
עדיין קיים - ובישלתי ספגטי והתחיל השיר שלהם אבל עם אביב גפן.
אביב גפן. זמר אומלל. הפנים שלו היא לא המסכה של כולנו. ממש לא
מתאים לי לשמוע אותו. אביב גפן. בררררר. רק אבי ביטר יותר
גרוע.
עכשיו אתה אומר לי שאני בחורה מגניבה ואני מסכימה כי מה כבר
אפשר להגיד, וגם צנועה אתה מוסיף. בטח, אלא מה. ואתה ואני
מדברים על הבית מנשל הנחש ועל הבחור שהרס לה את הצורה ואני
חושבת שיתאים לי להיות הבחורה הפראית והלא ברורה רק עם הצורה
שלי שלמה ושאתה תתגעגע ותהיה איתי.

כמעט ומצלצלת אליך - מזל שלא צלצלתי. אולי בעצם הייתי צריכה.
הלילה אני מתהפכת מצד לצד במיטה וחצי ולא נרדמת. מתי בדיוק
התחלתי לדהות, לכבות את עצמי, לשכוח איך זה להתמסר - בכל רגע
שעובר קצת יותר - אני כבר לא בטוחה. מבולבלת מהחיים. חושבת, אם
זה נקרא לחיות, זה בכלל לא רע, אפילו מעניין. מעניין אם יהיה
לזה המשך.
אולי די לברוח. אני פה. האם לא הגיע הזמן לברר סוף סוף מה יכול
להיות לנו פה: אהבה - חיבה - תשוקה - טעות?