אנחנו עומדים שם, על סוללת עפר, מסביב תימרות עשן וקולות
הפיצוצים עדיין נשמעים באופק, מידי פעם נראה הבזק אור ולאחריו
נשמע קול פיצוץ חזק שמתקרב אליינו כמו גל צונאמי. טס באוויר
כמו מטוס סילון. אני מביט למעלה אל עבר השמיים, זה לא היום
שלהם אני חושב לעצמי, השמיים צבועים בצבעי מלחמה, מכוסים במסך
עשן שחור.
מבעד לעשן ניתן להבחין בצבע אדום, גם השמים מדממים לאיטם.
טיפטוף שחור מתחיל לרדת, טיפטוף של מלחמה, טיפות כבדות וגדולות
של דם פוגעות בי, פוגעות באדמה ונספגות בה.
אני מוציא חפיסת סיגריות מהכיס וצועק לאורן שיזרוק לי מצת.
אורן מביט בי בארשת פנים מוזרה, הוא לא עצוב, הוא גם לא שמח,
הוא פשוט מביט בי במבט חסר משמעות. אורן מפשפש בכיסיו ומוצא את
הזיפו שהפלוגה קנתה לו ליום הולדתו ה25...
מצת זיפו כסוף עם הקדשה "לאורן, מי ייתן והכדורים שלך ימצאו את
הכתובת", חולני, אני יודע, אבל ככה זה במלחמה.
אורן זורק לי את המצת ואני מדליק את הסיגריה, אני לוקח הכל
לריאות, אם המלחמה לא הצליחה להרוג אותי בטח שסיגרה בודדת לא
תצליח!
הגשם מתחזק, הסיגרה נאכלת, ורק אני ואורן עומדים שם, על סוללת
עפר ספוגה בדם, מסתכלים אל עבר האופק, שם הלחימה עוד מתרחשת,
לשם אנחנו עומדים ללכת, אל עבר האופק המופצץ.
מוזר שאני לא מרגיש פחד, לא מרגיש שמחה, לא מרגיש דריכות או
כניעה, מוזר אבל אני לא מרגיש כלום.