היום שוב, כמו בכל שנה, אנו יושבים בביתם של סבי וסבתי - ארוחה
לכבוד יום הנצחון במלחמת העולם השניה.
בינינו, כמה מכם ידעו שיש משהו כזה היום?

כמו בכל שנה, סבא שלי יוצא מהחדר עם אותו הז'קט העטור ב-23
המדליות שלו ומדליה נוספת לצוואר שקיבל לרגל 60 השנים לשחרור
אושוויץ.
כל המשפחה שם. אף אחד לא חושב לוותר. כולנו יודעים למען מי אנו
חוגגים את החג. כולנו זוכרים למה.
"חג עם דמעות בעיניים", אומר אחד השירים, ואני מסתכלת על סבא
שלי ורואה את הדמעות הללו. דמעות של שנים של מלחמה, שנים של
לחימה, של אובדן, של כאב, של קושי ושל הרבה הרבה מזל.

ואז הוא מתחיל לספר. מספר על משפחתו שנרצחה, 12 נפשות - הורים,
אחים, אחיינים... לא נשאר מהם זכר. מספר על הבריחה שלו ליער,
על ההצטרפות לכוחות הלוחמים, על הינצלות על ידי ספינה ממוות
ודאי באחת הנסיגות. על הנפילה בשבי, על הקפיצה מהרכבת הנוסעת,
על הסתתרות בבית זר, על הגעה בטעות לביתו של קאפו, על שלוש
שנים בגטו עד לשחרור ע"י האמריקאים. על הזוועה שאחרי. ועל שוטר
בכיר אחד שזיהה אותו מיד למרות השם ששונה ולמרות השנים של
המלחמה. הם גדלו יחד באותו הכפר.
אני נדהמת מכמה שהזכרונות טריים - כל שם של גנרל, כל עיר, כל
מקום...
אני מקשיבה לכל פרט ופרט וזוכרת שיש עוד פרטים רבים שהוא לא
הזכיר ואני יודעת עליהם. וכל כך עצוב לי. לא יודעת איך ממשיכים
משם הלאה. איך חוזרים לחיים. איך בכלל נשארים בחיים. בעיניים
דומעות ונדהמות אני נזכרת במשפט אחד מהכתבה שפורסמה עליו
בעיתון:
"היום יעקב אדם עשיר מאוד: יש לו אישה, שלושה בנים, חמישה
נכדים ואפילו נין אחד" (טוב... עכשיו כבר שניים) ופתאום ממלא
אותי חיוך קטן של אושר.

אבל אז, כשדיברנו על מצעדים שנערכים ברוסיה לרגל החג, הועלו
זכרונות על ההליכות של הלוחמים במלחמה במצעד ואז אומרת אחת
מקרובותיי: "השנה לא הייתה הליכה".
"בטח", עונה בתה, "הם כבר זקנים".
"הצעירים ביותר בני 80", עונה דודי.
ואז קלטתי לראשונה כמה קרובים אנחנו להיעלמותו של דור השואה.
הכל נראה לנו כרגע כל כך נורא וטרי, אבל מה יקרה כשהם ילכו
לעולמם, כשסבי ילך לעולמו, מה יהיה איתנו אז? מה יהיה עם
הזכרונות? מה יהיה עם ההמשכיות? חשיבותה של השואה הולכת ודועכת
מדור לדור, מה יקרה כשזה כבר לא יהיה "סבא שלי" או "אחיו של
דוד שלי" או "סבתא של החבר"? מה יהיה כשהכל יהיה רק בתיאוריה?
בסיפורים ישנים? מי יזכור את זה כשזה יהיה פחות אישי? כמה
הילדים שלי יתעניינו לשמוע על הסבא רבא שלהם? והילדים שלהם?
ושלהם?

ופתאום ממש מפחיד אותי לחשוב על ימי הזכרון והשואה מבלי שיהיה
מי שיספר את סיפורו.
פתאום ממש מפחידים אותי החיים שאחרי דור השואה.