הנה השיר שלכם, רבותיי. לא.א., לא.ל., לע.ב., לי.ג., לנ.ל.,
לא.א., לרן מונטה: http://stage.co.il/Authors/38440 ולנדב
רוזנבלום: http://stage.co.il/Authors/25391.
בקשתי את זה בשבילכם, לא בשבילי.


כל ירושלים הזאת.
אבן מלבנית לבנה.
"אני מהסוג שמאמין
שבני אדם בראו
את אלוהים
ולא להיפך"
מצהירה המורה.
קבוצת הילדים
שסביבה
באחידות חד-פעמית
הולכת אל
המזבח הזה;
היא קרבה ואוחזת
מנשקת ונשענת
אוחזת חזה
ושדיה נפעמת
מתנשמת, מתנשפת
מתקרבת הנה היא
אוחזת פתקה
חופנת אבניו
דוחפת, קרבה - - -
ונסוגה ממלמלת.
ולבסוף
הוא בפנים
היא קורסת.
הנה היא שוב
מאבדת אחיזה
מתפרקת לגורמיה
חבורת ילדים
מקולקלים
מה מבקשים?
אהה לא יזיק
לי איזה פריגת
תפוזים לי בא
שקט תבקשי שיהיה
לי טוב וגם לך
לא תודה, אני
בדיאטה תבקשי
שיתפרק, אה,
וגאולה מיץ
ענבים אם
אפשר בריאות
תבורכי ישר
כוח את
זה... נו,
שכחתי.
ומה המורה
מבקשת? "את
אהבת חיי".
היא מהסוג
שמאמין שבני
אדם בראו
את אלוהים
ולא להיפך.
היא מהסוג
שמאמין.
וילד מצביע עליה וצועק:
"הי, תראו:
רבית!"
אבן מלבנית לבנה.



כל ירושלים הזאת.