בית של חבר,
הכל צבוע באור כתום,
טלפון - שיחה, אפילו לא ממנה שמעתי את זה,
בכי, חנק, ניתוק.
מתפרק על שידה לבנה, בוהקת, בתוך חדר לבן,
שונא אותו,
מה קרה? ממציא סיפור, זה כלום,
שונא אותו.
סיבוכים, שיחות, דיבורים, שנאות, ריבים, טלפונים,
והם ממשיכים,
רוצה לשנוא גם אותה.

ים, לילה, טיול שנתי, ירח מלא, רוח נעימה, מרפסת.
רק אני והיא.
אני מיואש, היא נעמדת, "לא..."
זה יותר כיף בעמידה, לא מאמין,
גם אני נעמד,
מצמיד אותה אל הקיר, כי ככה עושים,
השפתיים מתקרבות ו...
איכס, כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו זה איך הלשונות שלנו
נקשרות,
כמה רוק.
עוד אחת,
אממ... הפה שלך טעים, שקר, כי ככה עושים,
טעם של מנטה דהויה עם הבל פה יבש.
עוד אחת.

מחזיר אותה לחדר ונתפס.
זיכרון כמו סיפור הוליוודי,
רק זיכרון מעוות.