היא יושבת על הדופן
מתבוננת בשמים
היא חופנת את הבוטן
שנשק את השפתיים

היא בוחנת את הלילה
בין דמעות לעפעפיים
היא זוכרת ולא בא לה
אז היא שם רק לבינתיים

וקסיופאה ניצבת
מתבוננת בילדה
מרחמת על הנפש
שנולדה לה אבודה
ושולחת מלאכיה
ללטף את שערה
להשכיח רק לרגע
שהדרך כה מרה

היא יושבת במרפסת
ובוהה בכוכבים
והנה כבר מטפסת
על סולם של עננים

היא פוסעת את הצעד
שכל כך רצתה לצעוד
וחוזרת אל היער
שלחש לה את הסוד

וקסיופאה ניצבת
מתבוננת בילדה
מחפשת את הקסם
שאבד ולא נודע
ושולחת זרועותיה
לאסוף את נשמתה
שם גבוה בשמים
מפזרת את דמותה

היא יושבת על הדופן
מתבוננת בנו כאן
מחייכת אל הבוקר
נעלמת אל הזמן