אני שונא ימי שלישי. תמיד שנאתי.
עוד כשהייתי קטן, חוזר הביתה ברגל מבית הספר, בימי שלישי לא
היה מה לראות בטלויזיה.
לא היו לי אז כבלים, ואחותי הגדולה כבר פיתחה שיטות למנוע ממני
להציק לה - או שהייתה מתעלמת מנסיונותי הלא פוסקים, או שהייתה
נעלמת לחדרה.
הייתי שוכב בחדרי על מיטת היחיד שהייתה לי - לבנה עם פסים בצבע
תכלת (כמה פטריוטי), טיפות קטנות של זעה על אפי, שמש מסנוורת
חודרת מבעד לתריסי חלוני, מביט על התקרה ועושה חושבים-
מה סבתא מרגישה בגן עדן?
האם להיענות להצעת החברות של מלכת הכתה?
האם כשאני אוהב מישהו זה אומר שהוא אוהב אותי גם?

האסוציאציה שעולה לי כשאני חושב על ימי שלישי, זה חום, שעמום
ואווירה מייגעת.

כשאני חושב על העבר אני אוהב לפסוח על כמה שנים.
השנים של כתה ה'-י"א. כן, הרבה שנים. ובהם הרבה ימי שלישי.
כשאני חושב על זה, השנים האלו... נראו כמו יום שלישי אחד גדול.
שנים של תהיות, למרוד, לשתות, לחפש את מי להאשים, להאשים את
עצמי, בלבול, קנאה, עצב.
במיוחד זכורה לי ההתעסקות בנושא הנורמליות-
מה נורמלי?
האם אני נורמלי?

כמובן שהיו גם רגעים טובים, ולמרות זאת הרגעים השליליים
מעלימים את הטובים.

שנים אלו הסתיימו שבועיים לאחר שיחה.
השיחה התקיימה במחשב ברגע של דכאון, משהו שהיה אז נפוץ לילד
שכמותי, עם נערה שלא הייתי בטוח כלל אם אני מחבב אותה או לא.
במובן הידידותי כמובן.
הרבה: "נו תספר כבר, מה עובר עליך? מה אתה מרגיש?" בתחילת
השיחה, והרבה בכי במשך השיחה. מהצד שלי.

החיים שלי השתנו ברגע, מיד לאחר שכתבתי לאותה אחת:

"אני הומו".

אחרי שאמרתי את צמד מילים אלו, היו לי שבועיים של ימי שלישי.
ימי שלישי שלא הכרתי עוד.
נהייתי חולה בעודי מנסה לצאת מההלם, שהנה - סיפרתי.
במבט לאחור אני מחליט ששבועיים אלו היו התנקות מהעול, שאותו
סחבתי במשך כל כך הרבה שנים.

מאז, "ימי שלישי" באים כשבאמת מגיעים ימי שלישי, או מדי פעם.
אבל במינון נכון.
והם כבר לא כל כך דרמטיים.
הם די נורמליים.

כמוני.