החוטים הללו נהיים כה דקים
מיטת הרכות פורמת קצוות
הרוח נושבת, הכל מסביב
הופך לאדים, מרגליות אדומות
סולם הוורדים, מנגינת הזקנה
הטבע נהיה כה אדיש לנפשי
לברוח, לרוץ אל תהומות הגורל
לכרסם את התוכן, להשתיק את לבי
כמו הרוח, התקווה, נושבת רחוק
לדמיין, לשרטט ולחרוט נצחים
את התוגה להטביע בתוך הדמעות
יבשות ושקטות כמו פרחים בין שיחים
את פסי הצבעים למרוח לשווא
אני סתם כאן יושבת ותוהה אל חלל
כמה יפה רק לתמוה בלי שום גבולות
כמה צוף עוד נמתיק ונלך כשולל
פיוטים בלילות מתנגנים אל תוך כלום
והלילה שקט והכוס כבר ריקה
הנשימות מאיטות והדלת נסגרת
החיים נפרמים אל שלוות העולם הבא.
08.05.06 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.