"זה מחנה, מעבירים אותך משם לארץ ילדה, ארץ ישראל, שמה יהיה לך
חיים, חיים טובים, ואף אחד לא ירדוף אותך, ויקלל ברחוב."
ככה אמרו לי.
בהולנד כל האנשים סביבי, זה לא שלאף אחד לא היה אכפת, כי כן
היה אכפת להם, הם שאלו אותי הרבה שאלות לפני שנסענו, איך
קוראים לי, מאיפה אני באה, איך קוראים להורים שלי, ושאלו אפילו
על הבית כנסת , ואם אני הולכת.
אבל אלו לא היו האנשים הרגילים, האנשים עם השאלות, תמיד נראו
לי לא מכאן... גם המפקדים שלהם תמיד צעקו דברים בשפה לא
מובנת.
אחר כך, האנשים השואלים, אחד מהם, שהיו לו בגדים מסודרים
ויפים, נתן לי מתנה, כוכב צהוב וגדול! הייתי כל כך גאה בו, הוא
אמר שאני צריכה לשים אותו בדיוק על החזה, ליד הלב... וזה בדיוק
מה שעשיתי, כדי שכולם יראו את המתנה שלי מהאיש השואל.
אבל תוך זמן קצר לכולם היו כוכבים צהובים, ואז הבנתי, שהאיש
השואל היה כל כך נחמד, הוא ראה כמה אהבתי את הכוכב, אז הוא נתן
לכל החברים שלי, ולכל המשפחה.
זאת הייתה תקופה עמוסה, בדיוק עברנו דירה, לשכונה חדשה ששם
יהיו רק החברים שלי מהכיתה החדשה, ואבא אמר שהם כל כך נחדמדים
שאנחנו חייבים לגור עם משפחה אחת לפחות! סוף סוף תהיה לי משפחה
גדולה, כי מאז שורוניקה נסעה להקים את הארץ הקדושה בפלסטינה
נשארתי רק עם יורי אבא ואמא, והם משעממים אותי.
לא אהבתי את השכונה החדשה, היא הייתה סתם צפופה ומסריחה מריח
מוזר, אבא אומר שזה רק כי התפוצץ מחוץ לחומה הגדולה ביוב, אבל
אני לא מאמינה לו, אני יודעת שזה משהו אחר..
אבל יש משהו טוב בשכונה החדשה שהייתה לנו, כבר לא צחקו עלי, כי
כבר לא הייתי שמנה, הייתי בדיוק. וכבר לא צעקו עלי ברחובות
דברים בשפה המוזרה, רק אנשים נחמדים היו שם, ולפעמים גם שואלי
השאלות היו מסתובבים שם.
לפני כמה ימים סיפרו לי על החופשה, חופשה לארץ רחוקה, לגרמניה,
למקום עם דשא ופרפרים, וגם חתלתולים, לא כמו פה. עם הריח
המוזר. ומשם יקחו אותנו לורוניקה, לפלסטינה. ויש רק מעט
מקומות, מזל! אמא אמרה שרק אותי ואותה שולחים לחופשה, כמה מזל
יש לנו.
ברחוב, כל הילדים אומרים שמשקרים לי, ושאני נוסעת למקום שיש בו
יותר מהריח המוזר, וששם רק רע, ואין פרפרים, ואין דשא... אמרתי
להם שאמא אף פעם לא תשקר לי.
בכל זאת... הלכתי סבא של אנה, כי הוא האיש הכי זקן שאני מכירה,
אז הוא חכם, ושאלתי אותו על החופשה, ומה הוא יודע...
"זה מחנה, מעבירים אותך משם לארץ ילדה, ארץ ישראל, שמה יהיה לך
חיים, חיים טובים, ואף אחד לא ירדוף אותך, ויקלל ברחוב".
שמחתי.. אם סבא של אנה אמר, זה חייב להיות נכון...
ועכשיו אני כותבת, אני פה... בחופשה, במחנה, ואין פה פרפרים,
וגם לא דשא, ובטח שלא חתלתולים כמו שרציתי... גם אוכל אין פה,
ובקושי מים יש... ועצוב לי פה... אני מנסה להיות שמחה באמת,
כי אני בחופשה,ויש לי מזל שאני פה, והאמת היא שאני כבר ממש לא
שמנה, אני רזה רזה, רואים לי כבר את העצמות הקטנות בפנים, אז
אני חושבת שאני יפה עכשיו.
ואת אמא ראיתי ישנה, ישנה עמוק כבר יומיים, היא בטח עייפה, אף
אחד לא מעז להזיז אותה, היא שוכבת ברחבה, כל כך שלווה ושקטה,
אמרו לי לא להעיר אותה.
דבר אחד גיליתי, הריח המוזר המסריח לא בא מהחומות בשכונה, אני
חושבת שהוא בא מפה, כי פה יש אותו הרבה, הרבה... וכל הזמן...
אני חושבת שאפילו אמא מריחה כבר ממנו...
ובקרוב, גם אני...
נכתב שבועיים לפני הטיסה לגרמניה.. אחרי שקלטתי שאני אהיה
במחנה הריכוז ברגן בלזן... |