דברים שאומרים, דברים שרואים, דברים שונים ולא תמיד נעימים.
איך יכולתי לעשות את אותה הטעות? איך לעזעזל אני יכולה ליפול
באותו מקום שוב ושוב. אבל התמודדתי עם זה בעבר ואוכל להתמודד
אם זה שוב. מה שכואב לי זה לא ההתמודדות ולא האונס עצמו אלה
הדבר הטיפשי כל כך, איך יכולתי לחזור על אותה טעות? חשבתי שאני
יודעת יותר טוב את כללי המשחק. והעצוב מכל הוא שאני אפילו לא
יודעת מה הטעות...
הולכת משם, מקווה לא לחזור, לא לראות אותו שוב בחיים שלי.
הולכת ומהרהרת לאן נעלמה אהבה אפלטונית? האם אני מבקשת יותר
מדי? האם עדיין אחרי הכל נשארתי תמימה ונאיבית? למה הכל חייב
להפוך פיזי? למה גברים צריכים להשאיר את חותמם? למה כל הגברים
בחיי הם מקרה עצוב ופתטי? ולמה לעזעזל אני עדיין רוצה את אבא
לידי כשדברים כאלה קורים?
כל כך הרבה מקומות מוכרים בעיר. כל מקום והזיכרון שהוא מביא
איתו. עכשיו מקום נוסף בעיר עם זיכרון מזורגג על בוקר שדווקא
התחיל טוב. ולא, לא התנגדתי. יכולתי אבל לא העזתי. יכולתי
לצרוח לעשות מזה סצנה. לדחוף אותו לאחור, או לפחות להגיד לא.
אבל שתקתי. והכל היה יכול להיות אחרת. אם לא היה לי חבר, אם לא
הייתה לו אישה, אם לא היה 40 שנה מבוגר ממני ולעזעזל! אם לא
היה המורה שלי!
דברים יכלו להיות שונים. הכל היה יכול להיות אחרת, אבל לא היה!
זה היה כמו שהיה, באונס הראשון ניסיתי להתנגד, ניסיתי למנוע.
הפעם פשוט ישבתי ושתקתי. ואת הצעקה שבשתיקה הזאת אני לא אשתיק
לעולם...