לפעמים, המציאות פשוט מותירה אותי חסר אונים, אובד עצות, בוהה
בפיק ברכיים בשטויות היצירתיות שהיא מטיחה בי, רואה כיצד היא
נהנית מהתבוסות שהיא מנחילה לי פעם אחר פעם.

כמו שקורה לחיילים מן השורה לפעמים, אני בשבוע של תעסוקה
מבצעית עכשיו, שומר על נכס לאומי ממדרגה ראשונה. כלי נשק
שבמיוחד נוכח הצהרותיהם מסבירות הפנים של ידידינו האיראנים -
הוא בנפשנו. במילים אחרות - כבר שבוע אני לא עושה כלום.
כדרך הטבע, מצאתי את עצמי נכנס לשירותי המחנה - קראוון צהוב
אפוף צחנה. פילסתי את דרכי בינות גלילי נייר טואלט, עיתונים
מעוכים, ושלוליות של נוזל בלתי מזוהה, ונכנסתי אל התא
שהאינטואיציה אמרה לי שבו הסיכוי למות מטיפוס הוא הנמוך
יותר.כמי שהספיק לפקוד שירותים צבאיים רבים, הצלחתי להתמודד עם
המחזה הקשה, והתמקמתי.

"פרעות קישינייב פרצו בפסח 1903 בעיירה קישינייב שברוסיה.
נפוצה שמועה כי יהודי העיירה רצחו נער רוסי, ופורסמו כרוזים כי
הצאר התיר את דמם של היהודים. המון זועם יצא אל הרחובות באותו
ערב, השליך יהודים מהקומות העליונות של בתיהם, ניקר עיניים,
ועקר עוברים מרחמי אמותיהם בעודן בחיים".
הטקסט מאיר העיניים המשיך והמשיך, פורש היסטוריה בטון לאומי
גאה מנוקד בעילגויות קלות על פני עמוד שלם, ומסתיים במלוא
הפואמה "על השחיטה" של משוררנו הלאומי.

הקרדיט "משרד חינוך - חינוך בחיוך" בפינת הדף נראתה מתעלמת
בקלילות מנקרת, שלא לומר בטמטום, מן ההקשר המביך. הגוש נתקע לי
באמצע הלחיצה. ראשי הסתחרר ממנת-יתר של סרקזם. לא יכולתי שלא
לדמיין את סבא שלי אומר משפט ברוסית של תחילת המאה הקודמת,
ומתרגם: "מה שלא נכנס דרך הראש, נכנס דרך התחת". היכולה
ההיסטוריה להדרדר נמוך יותר מזה? היכול החינוך להדרדר נמוך
יותר מזה? האם עד כדי כך נואש צה"ל, המתיימר להיות צבא עם, גוף
מחנך ומעצב, מלהחדיר גאווה לאומית מגובה בידע היסטורי בחייליו,
עד שהוא מנסה להחדיר את השניים האלו בדרך אנאלית?

ניסיתי לדמיין לעצמי מה חשבה לעצמה אותה מש"קית חינוך משהחליטה
לקשט את קירות בתי השימוש בפיסות היסטוריה יהודית. האם חשבה
בפשטות שכך תחשוף את מרכולתה החינוכית למספר הרב ביותר של
עיניים? או שאולי עצם פעולת החרבון - הזמן הרב שתבלה בעל-כורחך
מול הטקסט, והאדרנלין שמתלווה אל הפעולה בצוק העיתים (והרי
ידוע שנוכחות מאסיבית של אדרנלין בדם תורמת רבות לצריבת
מאורעות כגון אלו בזכרון) - היא שגרמה לה לבחור כך? רב
הסיכויים, החלטתי, שמחשבות אלו לא עלו כלל בראשה. הדיון בנושא
היה, כפי הנראה, משהו בסגנון "הי הי הי, איזה צחוקים!".

מהתא שמשמאלי נשמעה תרועת אדירים. עוד שיעור התחיל. אובד עצות
נשארתי מתנודד מעל האסלה המזוהמת. להמשיך בתהליך, ובלית ברירה
גם בקריאה ציקלית של הטקסט החינוכי, תהיה סוג של חירבון על
ההיסטוריה עצמה, על 45 הרוגי פרעות קישינייב, על ביאליק, על
אלפיים שנות גלות מיוסרת וחסרת אונים.
אולם, במחשבה שניה, האם נשאר על מה לחרבן? האם גוש אחד קטן
משלי ישנה משהו לעומת הכמויות שהוטלו באסלה זו לפני? והרי את
צרכי אאלץ לעשות מתישהו. "מה שמזיק אסור להחזיק" אמר לי חבר
לשמירה כמה שעות קודם לכן, בעודו מפליץ בלי להתייסר בתוך
חרמונית של חבר אחר.

באנחת השלמה לחוצה שחררתי את המעצורים. ניסיתי להכריח את עצמי
לבהות ברצפה, לחפש על הקירות כתובות נאצה למפקדים וגעגועים
לאמא, אפילו לעצום עיניים, אך שוב ושוב נדד מבטי אל הטקסט
העליז שניצב במרחק של ארבעים סנטימטרים מפרצופי. "נקמת דם ילד
קטן..." שוב לא יכולתי להתנגד. מהרסייך ומחריבייך - מעומק
מעייך יצאו. הייתי מחזיק את החרא חודש בבטן אם זה היה מחזיר
אותי מאה וחמישים שנה אחורה.