תמיד בהלוויות של אנשים שנהרגו בפיגוע, בתאונת דרכים, ממחלה או
אפילו מוות של זיקנה, תמיד מספרים כמה טובים ונהדרים הם היו,
ושחבל שאלוקים לוקח דווקא את האנשים הכי טובים.
אבל כשחשבתי שוב הגעתי למסקנה שזה בכלל לא נכון.
אלוקים לא לוקח דווקא את הטובים ביותר.
הוא לוקח את מי שהוא לוקח בזמן שהוא לוקח משיקולים שאנחנו בני
האדם לא תמיד נוכל להבין. יש מי שזקוק לשבעים או שמונים שנה
כדי לסיים את תפקידו פה עלי אדמות, ויש מי שמספיקות לו שבע
עשרה שנה או אפילו פחות. לאלוקים יש את החשבונות שלו. אך לא
נכון לומר שהוא לוקח דווקא את הטובים.
האמת היא שאנחנו פשוט מוקפים באנשים טובים. כל אחד עם האישיות
המיוחדת שלו, התכונות הטובות, המידות והמעלות שלו. ואין אדם
שאין לו צדדים טובים. אלא שבמהלך החיים אנחנו לא כל כך שמים לב
אליהם. אנו נוטים להתמקד דווקא בשלילה, לראות את הדברים הפחות
טובים, לכעוס אחד על השני, לקנא ולהסתכסך. רק כשהאדם מת, אנחנו
נזכרים סוף סוף לשים בצד את כל הדברים הטפלים, הריבים
הקטנוניים והשטויות, ומתמקדים בעיקר. ואז אנחנו מגלים שהאדם
שחי לצידנו כל השנים היה אדם מדהים עם המון דברים טובים,
ומצטערים שלא הערכנו אותו מספיק כל הזמן הזה.
ואני שואל, האם אנשים חייבים למות כדי שיעריכו אותם באמת?
האם אי אפשר שגם בחיים נשים לב לכל הדברים הטובים שיש באנשים
שלצידנו?
הרי מה שמתגלה אחרי המוות זה לא גילוי חדשני שלא היה ידוע
קודם.
אלו דברים פשוטים וידועים, שבטיפשותנו התעלמנו מהם, ושמנו
במרכז דווקא את הדברים הפחות טובים.
לא חבל שנגלה את זה רק כשכבר יהיה מאוחר מדי?
חבל. |