המטוס שבו שמונה מושבים ושלשה נוסעים טס בשמיים וכיוונו לא
ידוע. השנה 1939. שבועיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה.
הטייס - טייס מחיל האוויר הגרמני, הנוסעים: יהודי עבדקן בשם
מנדל, חבוש כובע קסקט, גלוח פנים וקפוטה שחורה ודהויה וקצת
קרועה. תייר אמריקאי בלונדיני בשם תומאס מקגבר. דמות תיורית
שנתקעה אי שם בין הסוסים הפולנים לטנקים הגרמנים בעת שערך מחקר
על בתי הכנסת היהודים בפולין. והמטיס - יהודי עבדקן כבן עשרים
ומשהו, בעל מגבעת קטנה, זקן שחור וחליפה דהויה, מחזיק בידו תת
מקלע שמייסר מעבר למסך הזכוכית המפריד בין הנוסעים לתא הטייס.
המטוס טס להיכנשהו, מפולין כמה שיותר רחוק אל עבר מקום בטוח
יותר.
כמה שעות לפני כן, לאחר תכנונים מדוקדקים בבית קפה ישן, נסעו
השלשה בעגלה עלובה אל שדה התעופה של ורשה וחטפו מטוס נוסעים
גרמני. היכן שהמלחמה תפסה אותם, הם תפסו אחד מלוחמיה. היו אלו
הימים שלאחר כיבוש ורשה על ידי הגרמנים שהלכו והתבססו בה והחלו
להציק ליהודים. אם כן החבר'ה הפתיעו את הטייס ברגע שהחל באכילת
סנדביץ' עם נקניק וכרוב כבוש... העבדקן הלמוד באמנות המכות נתן
לטמה לטייס וחטף ממנו את תת המקלע שברשותו...
"סע וטוס מזרחה" אמר היהודי העבדקן והוסיף "או שאחסייל אותך!"
"היי דריידל, תן לי ת'סנדביץ שלו!" אמר מקגבר האמריקאי "הרי זה
יהיה בל תשחית אם תזרוק אותו".
האמריקאי לקח את הסנדביץ' והחל לאכול אותו. הגרמני המאויים
הפעיל את המנועים והחל לטוס. הגרמנים בשדה התעופה היו כה
המומים שאפילו לא פתחו באש.
אם כך המטוס טס והטייס הביט בחשש כל פעם כלפי דריידל המכוון את
הנשק, טס ככה במשך שעתיים, חמש שעות וגם שבע. ברגע מסויים של
חוסר ערנות רוקן הטייס את הדלק מן המטוס בכמה לחיצות כפתור
כשהוא מתכנן את השלב הבא.
דריידל החל להתעייף וביקש ממקגבר להשגיח במקומו, וברגע שהתחלפו
היוצרות ניצל הטייס הנאצי ימ"ש את ההזדמנות לחץ על כפתור כסא
המפלט ועף מן המטוס. אבל לרוע מזלו הוא נפל בים וגורלו נחתם.
ולכאורה שמדין "לא תעמוד" היינו לומדים רק לגבי הצלת אדם הטובע
בנהר ולא בים, למשל, אך לא כאן, לפי שהקב"ה מחץ ונתן ענשו של
אשמדאי נאצי זה, ואין דרכם של בני אדם ברפואות.
וכן קשה על הרמב"ן איזה מקום היה לחלק בין רפואה לבין הצלת
טובע מן הנהר, הרי גם בטובע בנהר ניתן היה לומר: הקב"ה מחץ
והוא יציל. לכן ברור שכפי שנתחייבו להציל אדם מן הנהר, ולהאכיל
רעבים. ודריידל לא חשב לרגע לקפוץ מן המטוס ולהושיע את אותו
מומר בן אשמדאי בשירות עמלק ומה גם שהקפיצה והפקרת המטוס
העמידה את דריידל וחבורתו בסכנה ברורה ומיידית
דריידל נחרד וכן גם מנדל. הם התחילו לקרוא שיר המעלות ושיר
השירים ומסכת בבא בתרא וכיוצא בזה. אך מקגבר, האמריקאי התמים
לכאורה היה בעל פוטנציאל רב והיה אחלה גבר כדי שיוציא אותם מן
המצב.
והנה קם מקגבר כדמות מן הקבר, תפס את מצערת המטוס וביקש
מדריידל דף נייר טואלט משומש בכדי שיתקין ממנו מווסת האטה
למטוס וכן בדק במפה לאן הם קרובים.
המטוס איבד מהירות אך היה יציב, מקגבר יצר קשר עם מגדל הפיקוח
של לונדון באמצעות חוט תפירה ומחט, אבל עד שהספיקו לענות
(האנגלים המנומנמים הללו) איבד המטוס שוב גובה.
והנה קרה נס ואי בודד נגלה לפניהם. מקגבר ניסה להנחית את המטוס
נחיתת אונס בחלקת יער סמוכה וגם הצליח. אבל דריידל קיבל לטמה
מחלון הזכוכית ונשרט קצת ברגל. מנדל ומקגבר יצאו ללא פגע.
ג'ונגלים עבותים כיסו את האי, קולות של ציפורי קוקובבה
וצ'יקיבמבה וקופי טמנזרל וקופי עכביש ושאר חייתו יער כגון
נחשים ועקרבים מילאו את המרחב, היה זה אי טרופי משווני רחוק
מכל עולם ורחוק מכל ביקור של גרמני או פולני.
השלשה צעדו בסך, מחפשים מים או מחסה מפני הצרות העתידות. היה
שם פלג מים והם הרוו את צמאונם כי רב.
"איפה אנחנו?" שאל דריידל את מקגבר
"לא באירופה בטוח!" אמר מקגבר והוסיף "אני מקווה שלא נפלנו
באיזור כיבוש יפני"
מבעד לסבך בלשו בהם עיניים צופיות...
לפתע, צעד אחד לא זהיר והם נפלו ברשת ציידים, בין עץ הקוקוס
לשיח הסטירפלוודיה המצוי. המלכודת הרימה אותם לגובה של שני
מטרים עד שמנדל ציעק:
"הוי הוי זה כמו לטוס"
קבוצה של ילידים בהירי עור בחניתות הופיעה פתאום והקיפה אותם
ושאגה:
"הום הום הום"
הלבוש שלהם היה מוזר. כובעי עור וציציות שיער כמו פאות
לאוזניהם. שמלות עור נמר וברדלס וזקני קוקו לסנטרם
הם הובלו קשורים בקבוצה אל הכפר כשדריידל לוחש:
"הוי הוי מן הפח אל הפחת, מן הגרמנים אל אוכלי האדם. מעמלק אלף
לעמלק בית"
מנדל נפחד ואמר:
"עוד מעט ישימו אותנו בסיר ויאכלו אותנו קצוץ!"
רק מקגבר שתק.
"למה אתה שותק?" שאל דריידל
"ילידים בהירי עור, עוד לא ראיתי דבר כזה. חשוד בעיני"
הם הגיעו לכיכר הכפר בלב עמק קטן,בתים מעץ עם גגות מאונכים.
תרנגולות ופרות באחו הקרוב, ילדים רצו פה ושם לבושים בעורות.
נשים ישבו בפתחי הבתים והביטו בחבורה בסקרנות.
ראש הכפר עמד במרכז הכפר, על אבן רחבה ושחורה. אדם בעל שיעור
קומה של שני מטרים בקירוב ועיניים מפחידות הביט בחבורה. הוא
לבש כתר מוזר שהיה כל כך מוכר. היה לו זקן כמו לשבטי ההימליה
ועורות כמו סקוטי וציציות שיער כמו לאדמו"ר. הוא נעץ בחבורה
מבט מפחיד לחש משהו לשומרים והם הקיפו אותם יותר בחוזקה
כשהחניתות דרוכות.
"גוועלד!" מלמל מנדל בפחד, הזיעה נטפה לו כמו מקלחת
ראש הכפר הביט בו. המבט שלו התרכך ואז אמר:
"נישט גוועלד! איך בין יידישע!" (אני יהודי)
דריידל נדהם למראהו ואמר:
"היכן נולד אביך?"
"אבי נולד בכתריאלבקה! הוא היה בעל עגלה. אני נולדתי כאן! בעצם
כל הכפר הזה מקורו ביהודים מאוקראינה ופולין!"
"ומה שמך?"
"המלך אברום ירחמיאל שרשבסקי השני!"
מקגבר הביט בכתר שלבש המלך ואמר:
"זה כתר ששמים על ספרי התורה של היהודים, לא?"
ראש הכפר התנצל על הלכידה האלימה במקצת וסיפר כי למעט דייגים
אפריקנים אף אחד לא מגיע לאי. הוא גם סיפר לשלשה כי ספינה אחת
שהייתה בדרכה מליטא לאמריקה לפני שישים שנה נטרפה במצולות ים
ליד האי ומי שהצליח למלט את נפשו, בערך חמישים איש, הגיעו
לכאן. כאן הם שמרו על חלק מהזהות היהודית והשטטיל ללא קשר עם
העולם החיצון עד שדריידל וחבורתו הגיעו.
"יש לכם מורים ומחנכים?" שאל דריידל
"לא. אנו כמו תינוקות שנשבו. אנחנו כאן מאתיים איש אין כאן
כלום. בקושי ספר תורה ישן אחד. למזלנו יש כאן משפחה של שוחטים
ואנחנו אוכלים רק דגים וירקות שאנחנו מגדלים תודות לזרעים שהיו
אתנו בספינה," אמר ראש השבט, "רק היידיש נשארה לנו וחלק
מהלבוש"
"וגם הגפילטע פיש" התערבה אשתו של ראש השבט, פניה לאה, אשה
הדורה בכל מיני תכשיטים של עצמות דגים וחלזונות ועורות תחשים.
"ממש נידחי ישרואל יכנס" אמר מנדל
"ומה קורה בעולם הגדול?" שאל ראש השבט
דריידל חשב לשנייה ואמר:
"תדע לך שאין לך מה לחפש בחוץ. תישאר פה עד לבוא גואל"
הכפר ארגן חינגה לכבוד האורחים, סעודת דגים, קציצות בקר עם
מנגו וכרובית כיד המלך יחד עם אגוזי אדמה וקוקוסים ברטבים
שונים יחד עם שורשי קסבה ואורז. הילידים רקדו ריקוד חסידי
ילידי במעגל סביב קומזיץ ודריידל לימד אותם את "שיבנה בית
המקדש" ועוד שירים חדשים שלא ידעו במשך שישים שנה.
ודריידל שמח על ההזדמנות שנקרתה לפניו לחנך את ילדי הנידחים
הללו. הוא פתח שם בית ספר ערב ללימודי קודש. מנדל סייע בידו
ומקגבר מצידו פתח בית ספר להמצאות וטכנולוגיה. כך עד סיום
המלחמה כשעברה במקום ספינת מעפילים רעועה ואספה את דריידל
וחבריו אל ארץ ישראל. כשהביט דריידל מעבר לסיפון הוא ראה את
האי לרגע אחד אך ברגע השני נעלם האי מפניו. הילידים נשארו שם
עד עצם היום הזה ולא נודע מקומם. משלחות מחקר נשלחו לאתר את
המיקום המדויק אך הקהילה הפלאית נותרה בגדר תעלומה עד עצם היום
הזה. |
