לשטוף פנים זה מסוכן, אמר הבן של האיכר, והוא הרי היטב יודע,
מה פה מה הוא העיקר.
וכך גם כן להתקלח, ואולי להתגלח, כי זוהמה שווה המון, בירכתי
השיממון.
מה?! שאלתי די מופתע, אל נוכח שטף של שטויות - מאיפה זה אתה
חושב על כל כך הר-בה בעיות.
אני חושב אני אוהב, הפליג אל אשד של דיבור וכבר נתקל בקיר תלול
בין הנהר והחיבור.
בוא אני קצת אעזור, ביקשתי, לא מאוד יפה, אני חכם - אני חזק -
אני הרבה עוגות אופה.
אני עושה נקניק עיזים, אמר הבן של האיכר, וגם אוסף חזה אווז
ולבבות של ברווזים.
איך בכלל לכאן גלשנו חשבתי - כבר קצת ביאוש, וככה סתם פתאום
הרגשתי, טיפ טיפה יותר נטוש.
אל תדאג ילדון חביב, נשמע קולו של האביב, זה יעבור - זה קצת
שחור, אבל בסוף דבר יש אור, יש אור לבן, יש אור מובן, יש אור
אדיר, ואין מחיר.
יש חור שחור, אל תוך האור, אל תוך הזמן, אל תוך לאן - לוקח את
המשמעות, אל תהומות של חוויה, וזה יפה וזה צודק - וזו עיקר
הבעיה.
כי בעיות לרוב לי יש, וזה יפה וזה כותש וזה חמור וזה הכל, וזה
נסבל - אני יכול.
אין כל יכול, יש פה הכל,  בתוך תהום עמוק יש אור, הכל יכול
נמצא בכל, והוא שואל והוא כחול, והוא אדיר והוא מסעיר והוא
שולט והוא חובט, והוא אני והוא אתה והוא גם כל ההוויה, ואין
ברירה ואין מוצא, כי מאמין שלא נמצא.
ולא בעצם מאמין, באל אדיר ולא זמין ולא חושב שיש דבר, אשר בעצם
העיקר, כי העיקר הוא באיכר, הוא גם בעיר וגם בכפר, והוא בתוך
ההוויה, והוא בעצם חוויה.
אז כן אני הולך לאט, משקיף לשם - זורק מבט, קצת מתקרב הרבה,
חושב ומנסה גם, קצת אוהב.
וזה כואב הקצת אוהב, אז מנסה שלא חושב, וכבר כמעט שלא כותב, כי
זה קשור זה החיבור, של עצם ושל התחושה, וכבר מזמן מזמן עברתי,
את השלב של הבושה, אז פה הכל זורם עכשיו, אל תוך מרקע לבן כדף
וזה נחמד וזה גם כיף, הרגש, כבר ממש נחטף.
מין פס לבן זהב זוהר, עכשיו זורם עכשיו עובר, ביני אל בין
ההוויה, אל תוך תהום של חוויה, של חוויה שתתקן, קצת מתוך הלא
מודע, ושם אולי גם תשתכן - קצת קצה קציה של שלוה.