אני וטום יורק נוסעים באוטובוס, אני מסתכל מהחלון והוא שר לי
באוזניות. מנסה לשכנע אותי שהוא לא כאן. אני מאמין לו.הלוואי
שהייתי יכול להגיד את אותו הדבר.
ואני חושב שזאת הפעם האחרונה, שאני עושה את הדרך הזאת, קו 27,
כל עשר דקות, מסתכל מהחלון על רחוב קק"ל בורח ממני אל צפון
העיר.
אני חושב שזאת הפעם האחרונה, שאני רואה את הרחוב האפור הזה,
שהייתי הולך אותו בלי בעיה, גם באמצע הלילה, כי הייתי יותר מדי
שמח בשביל לשים לב כמה זמן עבר מאז שהתחלתי ללכת. 24 מוביל
לרמת השרון, 45 מגיע לאן שאני הולך, ואני וטום יורק הולכים לאן
שהנהג מחליט, בלי תלונות. רק מעדיף את זה, לבהות דרך החלון,
לראות את המספרים של הבתים הולכים אחורה, אין מה לדאוג. אנחנו
עדיין ביחד. אני ואת, ואני בוגד בך קצת עם טום, כשאני אוהב
אותו, כי הוא גורם לי להרגיש יותר טוב.
הראייה שלי קצת מתערפלת, לקראת רחוב איינשטיין, הראש שלי נשמט,
אבל אני מתעורר כשהוא פוגע בזכוכית, מכה רכה, נעימה, מנחמת
קצת.
הרעש באוזניים שלי לא מספיק כדי להסיח את הדעת ממחשבות או
רגשות מסוימים, זרם תודעה כזה, מציק, תבנית שחוזרת במעגלים, כל
פעם קצת אחרת, אז אני מעלה את הרעש.
אני מנסה להתאחד עם המוזיקה, הסם שלי הוא דציבלים, מנסה לזכור
את המילים, לא יודע אותן ממילא.
עם עיניים שנעצמות לבד, יושב ומסתכל בגשם. דרך נמיר דרומה, אני
מתעורר ומוצא את עצמי הולך לאיבוד, הנהג לא יודע לאן אני צריך,
וגם אני כבר לא בטוח לאן אני רוצה להגיע, אני רק יודע שאני
ממשיך לנסוע, קו 27 לוקח אותי, בלי בעיות קדימה.