אני מסתכלת לפעמים על השמיים לחפש כוכבים,כוכבים לפעמים נראים
לי כמו נקודת מוצא באור שהם מקרינים.
יש בהם מאין אופטימיות קוסמית שכזו.משהו בלתי ניתן לעצירה.
המציאות לפעמים מתנפצת לנו מול העיינים,אנחנו לא יודעים איפה
למצוא את עצמנו והיכן לחפש את נקודות האור.
אני מוצאת את עצמי לפעמים בוהה בהם,אני חושבת שחייבת להיות גם
במציאות היומיומית הכואבת נקודה כזו שזוהרת שגורמת לתמונה
להראות שונה.
כמה אנשים שמכירים אותי אמרו לי שאני תמיד מוצאת את הטוב בכל
דבר,אבל מה לעשות על אף היותי אנושית אני לא רואה ברוצח אור או
משהו טוב.
אני לא רואה בטרור משהו נוצץ.
זה לא שהיית חבר של מישהי ונפרדת ונשארו כמה זכרונות מאושרים.
אומרים שכל סוף הוא התחלה של משהו חדש?
אני שואלת את עצמי מתי יבוא הסוף לטרור ומה תהייה ההתחלה
החדשה?

אני שוב מסתכלת לי בשמיים על הכוכב שתמיד בוהק שם בטוב
וברע,בטוב וברע,בטוב וברע.
בטוב וברע גם אנחנו צריכים להמשיך לאגור כוחות ולחיות לא משנה
מה ולהיות אופטימים-כמו כוכב בוהק.