"אבל היא התעקשה..."

בזה הרגע הבנתי.
רגליי הריצו את מחשבותיי שש שנים לאחור. אולם גדול ואבי ואני
בחדר קטן. אבי נע מצדו האחד של החדר לצידו השני, מנסה לחמוק מן
הנאום אולם המילים דוחקות בו.
"דבר!". "דבר! אבא. מה קרה?". כנראה שגם אני דחקתי בו.
"תקשיב בני", הוא אומר. "אתה בטח אוהב אותה".
"כן, אבא". עניתי, בעיניים מבוישות. "אוהב אותה מאוד".
ושוב אני בחדר עם אישה. מתבונן בה. מביט לתוכה - וכלום. אישה
שקופה אבל לא מראה.
"על מה אתה מסתכל?" היא שואלת. "אני מדברת איתך!". היא צועקת.

אין אישה. אין אבא. רק אני. לבד. בתוך החדר.
עיניי מריצות את רגליי אל קיר הסלון הלבן.
לראשונה הבנתי את מתנת הנישואים שהביא לי אבי, התלויה על אותו
קיר פסיבי ואומלל בסלון הבית.
אחזתי בו לראשונה - והיא התנגדה.
"זה שלי", היא צועקת. "אני האישה, ואתה הוא הגבר".
קול צחוק תקף אותי, והבית כולו רעד. "זה שלי", היא שואגת. "אני
הגבירה ואתה הוא העבד". קול גברי הכה בי, וקירות הבית, ברגרסיה
לאחור. "זה הרי שלי, אני חושבת". "זה שלי, אני מתחננת".
ואני אוחז בו. לא בחוזקה. כי הרי אני הוא הגבר ואת האישה. מרוב
אהבה אליו, התחלתי לשוחח עימו. אל הגוף הזה, שהעניק לי כל כך
הרבה כוח.
שוט שחור, ארוך.
סקסי ומגרה.