איך זה שיש לנו כל כך הרבה מה לספר,
ואיך זה שהכל נשאר בלב?
למה אנחנו לבד עם הכאב?
בוכים מכל הלב.
איפה יש אוזן קשבת?
בלי ביקורת, בלי גינונים?
אני מנסה לספר את הכל,
ואף אחד אינו מקשיב.
אני מנסה לומר את המילים,
אך הן יוצאות חסרות חיים.
למה שלא נפתח את הלב,
גם לאחר שכואב?
אני רוצה להגיד למה כואב,
רוצה לספר על מה ולמה הדמעות,
רוצה שידעו שאני לא סתם בוכה.
אתם לא מבינים את הכאב הזה שבפנים,
אתם לא מכירים רגעים כל כך קשים,
ולכן אלי אתם נסגרים.
במקום לעזור, לתמוך, להיות מאחור...
אותה בריחה מהמציאות העצובה,
מהמציאות שלי...