בכל שנייה שאני פותח את הפה חצי ליטר רוק מתאדה והאוויר עדיין
יבש בחוץ. מין מזג אוויר מדברי שכזה. חמסין קוראים לזה. מעניין
אם באמת חם ככה בסין. בספק אם אי פעם אדע באמת. אבל אם באמת חם
שם כך, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת.

החלטתי שלא לדבר. הגוף מתאדה גם ככה מבפנים, לא בטוח שבקבוק
המים הקטן שלקחתי איתי יספיק. האוויר צמא למים. ואני מרחם
עליו. אני יודע מה זה להיות צמא. אולי אפתח את הבקבוק שישתה
לרוויה.
גם הדם שלי מתאדה. אני בטוח בזה. או שהוא התאדה או שמלכתחילה
לא היה לי מספיק דם בשביל החמסין הזה. בחורף הייתי מת לדרוך על
המדרכה ברגליים יחפות ולהרגיש אותה חמה כמו לבה רותחת מתחת
לעור. על החום הזה הייתי מפנטז בחורף, כשהעצמות נסדקו מהקור.
ודווקא עכשיו, כשאני נועל נעלי ספורט וגרביים שחורות, אני
יודע. העצמות שלי מתפוררות כגרגרי חול שעפים ברוח המדברית. אבל
אין רוח. לראומטיזם אין עונות. הוא מתפקד יפה כל השנה. כואבות
לי העצמות גם באצבעות. זה קשה לזוז וזה קשה לכתוב את המילים
האלה.

אני חושב שאני מבין למה הסרטים האירניים כל כך איטיים. אתה לא
יכול למהר במדבר. על כל תנועה להיעשות באיטיות, תוך שימוש
מינימלי באנרגיה. על כן גם יש לשקול את התנועות שנעשות.
האווירה החלומית שנוצרת היא של מציאות אלטרנטיבית שבה כל מה
שאני רוצה בחיים זה לימונדה. אוי, איך הייתי שותה עכשיו
לימונדה. הייתי עומד תחת מקלחת של נוזל צהוב וקריר שהיה משאיר
סימנים מתוקים על כל גופי העירום... ואז הייתי מקלל את הרגע.
לפעמים הפנטזיות שלנו הן ממש מטומטמות. הרי אין דבר יותר מגעיל
מנוזל מתקתק ודביק שמכסה לך את כל הגוף. מה שמזכיר לי שעלי
להודות לראשות העליונה שהלחות עדיין נמוכה. זוכר את הימים בהם
הייתי יוצא מהמקלחת רטוב ולא מתייבש לעולם. לא היה טעם להתקלח
אז. אולי באמת אלך להתקלח.

אח איזה חום. תוהה, אם אטמון את אצבעי בכוס קרח, האם תהיה שם
קשת?