"תראה אחי, קוראים לזה QSH, קיבלתי את זה עכשיו ממשלוח
מאוסטרליה. זה יעיף לך ת'צורה, סמוך עליי!!!" גבר אמר לי...
ואני, מה אני יודע? אני לא נגעתי בדברים האלה בחיים שלי. כל
החיים שלי הייתי בטוח שאני וכימיקלים לא נשב באותו משפט
בחיים.
תמיד אמרתי לעצמי שירוק זה הכי רחוק, לא הרשתי לעצמי בכלל
לחשוב על לקחת משהו יותר חזק או לא טבעי. אבל לא, הנה אני מול
גבר קונה את החומר הכי חזק שיש לו... זה לפחות מה שהוא
אומר...
-"ואם אני רוצה לצאת מזה באמצע זה אפשרי?" שאלתי את גבר כמו
ילד קטן, והוא הסתכל עליי בהתאם במין זלזול כזה שגרם לי ממש
להצטער על השאלה.
-"תקשיב אחי, וואללה רצית ת'הזיות הכי חזקות שיש לי, סבבה, הנה
קיבלת, אבל על תזיין לי ת'שכל, אני לא בי"ס לסמים ואין לי זמן
לשטויות האלה. אם אתה לא יודע איך משתמשים בזה אולי עדיף שלא
תקנה..." גבר הסתובב לטנדר שלו ונראה כאילו הוא החליט לוותר
וללכת.
-"חכה שניה!", צעקתי בהיסוס, "אני קונה. כמה עולה לי התענוג?"

-"350 שקל ל-2 גרם, אבל שווה כל שקל."
-"מה 2 גרם?", הופתעתי, "למה זה בדיוק מספיק? למסטל עכבר
אולי..."
-"לא אחי אל תדאג, גרם אחד ואתה רואה את גולדה מאיר ערומה,
סמוך עליי!"
קניתי.
משהו בדיבור שלו גרם לי להרגיש בטוח. בכל זאת הבנאדם מוכר לי
חשיש כבר קרוב לשנה, אין סיבה שהוא יעבוד עליי. לפעמים הייתי
חושב שאם יש בנאדם שאני מכיר טוב בלי לדעת בכלל את השם שלו אז
זה בטח הוא. קרוב לשנה שאני קונה ממנו בתדירות של שבוע ובחיים
לא קראנו אחד לשני בשמות כי פשוט לא ידענו מה השמות. ת'אמת
הסידור הזה דיי נוח לשנינו, הוא קורא לי אחי ואני קורא לו גבר,
ככה אף אחד עוד לא נפל.
כבר הרבה זמן שהחשיש בשבילי הוא סתם עוד משהו לעשן. זה כבר לא
כמו פעם שהיינו כל החבר'ה יושבים מעשנים ורק מתקרקרים מצחוק
ושוכחים מהכל. עכשיו בכדי שמשהו בכלל ישפיע צריך לעשן ת'נשמה
עד שלא נשאר גרון. ובתקופה הזאת, שהכל הולך לי חרא, ה QSH הזה
זה בדיוק מה שאני צריך.
אמרתי לעצמי: "יאללה מה יש לי להפסיד, מפעם אחת של כימיקל עוד
אף אחד לא מת."  אבל עצמי ענה לי שדווקא כן ואפילו המון, אבל
אני החלטתי פשוט להתעלם מעצמי ולקחת איזה גרם. ומהר! מי יודע,
אולי אני יקבל איזה הארה שתשנה לי ת'חיים המחורבנים האלה
ותכניס לי קצת סדר בבלגן.

אז הנה אני יושב ומגלגל את האבקה הזאת על ג'וינט קינג סייז.
עומר, חבר שלי,  תמיד אומר שג'ויינטים זה של ילדים אבל אני
חושב שהוא סתם מתעצבן שג'ויינטים כבר לא משפיעים עליו. אז אני
יושב ומגלגל ובאופן מוזר אני אפילו לא דואג ואין בי טיפה של
פחד.
ביום אחר, בזמן עבר, כבר הייתי נותן לעצמי סטירה 6 פעמים על
הטוסיק ועוד אחת על הפה רק על המחשבה על לקחת שכטה מדבר כזה.
והנה עכשיו, היום, כרגע, אני יושב רגוע לגמריי, שותה בירה מעשן
סיגריה ומגלגל לי ג'וינט של אחד הסמים הכי מסוכנים שקיימים
בארץ, ואפילו לא מפחד. כנראה שהמצב הדכאוני שלי פשוט הפך אותי
כבר לכל כך אפאתי שלא אכפת לי מכלום.
אז סיימתי לגלגל, ואפילו יצא יפה מאוד. כמו הג'וינטים המוכנים
האלה שרק צריך למלא אותם שקונים בפיצוציות בתל אביב.
אני מכבה ת'סיגריה במאפרה, לוקח שלוק אחרון מהבירה, מתיישב
בנוח על הספה ומדליק אותו.

מה אני יגיד לכם, בחורות ערומות לא ראיתי פתאום, ובטח לא את
גולדה מאיר. מה שכן, תחושה מוזרה בהחלט שררה באוויר של החדר.
הרגשתי כאילו אני יושב על הספה בחדר ומולי יושב יוני בלוך ורק
מבלבל לי ת'שכל על זה שהוא מכיר את כולם. אז התחלנו לריב ולא
יודע איך התחלנו לדבר על אמא שלי. הוא אמר לי שגם אותה הוא
מכיר ואני לא הייתי מוכן לקבל את זה. אז קמתי בדרמטיות שברתי
לו את הכוס של הבירה על הראש ויצאתי מהבית לכוון הסופרמרקט
לקנות לי אוכל לערב. כל הדרך החוצה אני רק חושב איך גבר סידר
אותי ומכר לי חומר שלא עושה כלום. במקום לראות בחורות ערומות
אני רואה את יוני בלוך. לא לעניין בכלל.
הבטחתי לעצמי שאיך שאני מסיים עם הקניות בסופרמרקט אני גונב
לאיזה חייל בתחנה המרכזית את ה-16M שלו ויורה לגבר שני כדורים
בחזה ואחד בברך על עוגמת הנפש. מה זה צריך להיות? 350 שקל לא
בא ברגל בכלל. בטח לא לי, אני כבר 8 חודשים לא עובד ועם מינוס
מטורף בבנק אז מה שחסר לי עכשיו זה להוציא סתם כסף על הזיות
גרועות של חנונים עם גיטרה שחושבים שהם מכירים את כולם.
בכל אופן, אני נכנס לסופרמרקט אחרי הליכה קשה מאוד בפלורנטין.
כל הדרך לשם אני רק דורס נמלים ירוקות בגודל קומביין והם לעומת
זאת רק צועקות "טל מוסרי, טל מוסרי" ונמחצות למוות. בכניסה
עומד מאבטח אתיופי שממשש לי את אגן הירכיים ואני מחליט שהוא
מגזים אז אני צורח עליו שזה חוצפה, ושידאג לאבטח את הקרוואן
שלו ככה כי אני לא ערבי ובטח לא מחבל. אז הוא מקשקש משהו על זה
שאני גזען וחלאת אדם, ושהארץ שלנו נראת כמו שהיא נראת בגלל
אנשים כמוני. "מי הוא בכלל השחור הזה שיגיד לי גזען" אני חושב
לעצמי, אבל מסתבר שעצמי יותר מסטול ממני ולא יכול לחשוב בכלל
בהיגיון. אז החלטתי לוותר. גם לעצמי וגם לאתיופי.
נכנסתי, לקחתי עגלה והתחלתי לשוטט בסמטאות הסופרמרקט. חשבתי
וחשבתי, אבל לא הצלחתי להזכר בכלל למה באתי לסופר ומה אני בכלל
רוצה לקנות. אז החלטתי שאני פשוט יעשה סיבוב בין כל המוצרים
והמוצר הראשון שידבר אליי יכנס לעגלה ייחד עם עוד בת זוג
מוצרית מאותו הסוג בדיוק. מין תיבת נוח שכזו רק של מוצרים. כל
מוצר בזוג. ככה הכי ישתלם לי כי אז אני יודע שני דברים חשובים
מאוד על המוצר:
דבר ראשון, הוא רוצה שאני יקנה אותו יותר ממני. אחרת הוא לא
היה מדבר איתי בכלל. "מוצר עם מוטיבציה זה הכי טוב..." חשבתי
לעצמי.
דבר שני, אם אני באמת יקנה כל מוצר כזה בזוגות אז אוליי ככה הם
יתרבו וישכפלו את עצמם במקרר. ככה אני מרוויח מקסימום מוצרים
במינימום מחיר. בהחלט עסקה משתלמת! שלא כמו העסקה שלי עם
גבר... 350 שקל... 2 גרם... ממש לא שווה ת'מחיר!!!
בכל מקרה אני מוצא את עצמי בקופה עם עגלה לא ממש מלאה:
2 קופסאות טונה
2 גזרים גדולים
2 קופסאות חומוס סבבה
2 חבילות טמפונים
למה הטמפונים אתם שואלים? גם אני לא יודע. הם פשוט צעקו כל כך
חזק שלא הצלחתי להתעלם מהם אפילו כשנסיתי. אז פשוט קניתי.
איפה-שהוא בתוך עצמי האמנתי שיום יבוא ואני באמת יצטרך אותם
והם ישנו לי ת'חיים. לא שאני ישתמש בהם, אבל מי יודע.... הם
בטח לא סתם התאמצו וצעקו לי בלי סיבה... כנראה שהייתי צריך
לקנות אותם. לקחתי את זה כמסר ויצאתי מהסופר עם שקית של 8
מוצרים לא קשורים לכלום.

שהגעתי הביתה יוני בלוך כבר לא היה בסלון, רק כוס שבורה על
הריצפה וטלוויזיה מהולה בבירה שדולקת על ערוץ 24. "הוא בטח הלך
למרפאה לחבוש את הראש" אמרתי לעצמי בקול רם, אבל עצמי כרגיל
מתעלם ממני ושותק. אז ככה אני עומד בכניסה לבית עם שקית ביד
ופתאום החלטתי שעד שעצמי לא עונה לי אז אני לא זז מילימטר.
אחרי 11 דקות עצמי התייאש והחליט להסכים איתי לגביי יוני
ועניין המרפאה.
הוא אפילו הוסיף שכדאי לי מאוד לעוף מהדירה כי בטח יוני הזמין
לי שוטר על זה ששברתי לו כוס על הראש. אז הסכמנו אחד עם השני
ואפילו לחצנו ידיים. החלטתי שאני רק יסדר את המוצרים במקרר
שיהיה להם איזור נוח להתרבות. אז סידרתי אותם אבל נשארתי עם
הטמפונים ביד כי עצמי אמר לי שזה לא יפה לשים טמפונים במקרר
וזה אפילו מגעיל. הוא אפילו הוסיף שבקצב הזה אני ישאר לבד כי
אף בחורה לא תסתובב עם בחור שיש לו טמפונים במקרר ביחד עם כל
האוכל. ובעוד עצמי מטיף לי על היותי מוזר נשמעה דפיקה בדלת.
הלכתי לפתוח את הדלת, עדיין מחזיק את הטמפונים ביד. מאחורי
הדלת עמדה כוסית מדהימה. לקח לי כמה שניות לקלוט שזאת השכנה
החדשה מלמעלה ולקח עוד כמה שניות לזרוק את 2 חבילות הטמפונים
למאחורי הדלת מבלי שהיא תשים לב. בכל זאת, שלא תחשוב שאני איזה
סוטה או משהו...
"אהלן, אני סיגל, עברתי לגור מעליך השבוע" היא אמרה, מושיטה את
יידה למטרת לחיצה "אני יודעת שזה קצת שאלה מוזרה... אולי אפילו
חוצפנית.. אבל תהיתי אם יש לך אולי חברה בדירה, או שותפה, או
אחות..."
"מהה? מז'תומרת..?" שאלתי מופתע מאוד, "איזה מין דרך זו להתחיל
עם גברים???" לרגע הבכתי אותה אבל מהר מאוד היא התחילה להסביר.
-"לא, אתה לא מבין, אני פשוט צריכה משהו דחוף מאוד... אהה...
כאילו... שרק לבנות יש בדרך כלל. אתה מבין?"
-"אהה... ת'אמת שלא... מה את בדיוק צריכה?"
-"טמפונים..." היא אמרה והתקפלה מובכת עד מאוד
-"למה לא אמרת לפני זה???, ת'אמת שבמקרה יש לי. חכי שניה!" לא
האמנתי שאמרתי את זה ואפילו עצמי לא האמין לי. לך תסביר לבחורה
שאף בחורה לא גרה איתך פשוט הטמפונים ביקשו כל כך יפה שיקנו
אותם אז לא יכולת לסרב. הרמתי את אחת החבילות ממאחורי הדלת
והגשתי לה אותה, היא הסתכלה מרוצה ומחייכת אמרה תודה רבה
והסתובבה בחזרה לדירה שלה. סגרתי את הדלת, התיישבתי על הספה
הדלקתי סיגריה ונשענתי לאחור. הדבר הבא היחיד שאני זוכר זה את
עצמי שעה אחרי דופק את סיגל כמו מטורף בבית שלה.
כשסיימנו נשכבנו לאחור על המיטה מתנשפים כמו מטורפים.
שאלתי את עצמי אם יש לו מושג איך הגעתי לכאן? אבל הוא כהרגלו
נדר שתיקה ונתן לי להתאקלם בסיטואציה המביכה ולהבין לבד.
הסתובבתי אל סיגל, הסתכלתי לה על הפנים ופתאום הם נראו לי ממש
מוכרות, גם הגוף שלה לא היה זר בכלל. הרגשתי כאילו אנחנו
מכירים שנים רק שאני לא מצליח למקד את המוח ולהבין מאיפה. אחרי
10 דקות של שתיקה אזרתי אומץ ושאלתי.
-"אני יודע שזה נשמע מוזר... אבל... מאיפה אני מכיר אותך ומה
קרה כל השעה האחרונה לפני ששכבנו?"
היא הסתכלה עלי במבט תמוה, -"יואב, מה נסגר איתך? מה זה
השטויות האלה עכשיו???"
לא הבנתי איך היא בכלל יודעת ת'שם שלי ואיך היא בכלל מעיזה
לקרוא לי יואב. רק אמא שלי קוראת לי יואב. החברים שלי קוראים
לי רק יויו.
"סליחה?!?..." עניתי לה, מנסה להעמיד אותה במקומה "אבל לא כל
כך זכור לי מה הלך פה, נראה לי שהייתי מסטול, את יכולה בבקשה
להזכיר לי מאיפה אני בכלל מכיר אותך ואיך הגענו לדירה שלך?"
"יואב..." היא צעקה, "מה אתה דפוק...? קודם כל זה לא הדירה
שלי, זה הדירה שלנו, ודבר שני אל תשחק איתי את המשחקים
המטופשים האלה עכשיו, לא התחתנתי איתך בשביל שתחרפן לי ת'מוח
עם השטויות שלך. עכשיו לך תבדוק עם הבנות שלך הלכו לישון ואם
הם לא אז שילכו ומיד. יש להם מחר מבחן בגרות באנגלית, הם
צריכות לישון מוקדם."
קמתי בבהלה מהמיטה כאילו מבין הכל במכה ורצתי למראה שהייתה על
הקיר. מולי הופיע עצמי אבל מבוגר ב 20 שנה לפחות. צרחתי בבהלה.
הסתכלתי על סיגל ששכבה עירומה במיטה ופתאום אני קולט שהיא בת
40 לפחות ומלאה צלוליטיס בכל הגוף.
"זהו, אני השתגעתי" אמרתי לעצמי "הסמים דפקו אותי לגמריי"
אבל עצמי כהרגלו שתק כאילו הוא אינו אחראי לבלאגן. רצתי
בעצבנות לכוון החלון וזרקתי את עצמי למטרת הריגה, אבל עצמי לא
מת! הוא רק שתק. היחיד שהפסיד פה זה אנוכי. נהרגתי. אמרתי
לעצמי שלום יפה והמשכתי לגן-עדן. שם בטוח פחות הזוי מפה.