כולם יושבים וצוחקים ביחד... הם במרכז עם כולם

עצמתי עיניים וראיתי את עצמי במקום אחר, בצד, במקום שונה מהכל
וכשפקחתי עיניים ראיתי את עצמי יושבת עם כולם וצוחקת, במרכז.

איך זה יכול להיות שאני מרגישה בצד ולבד ואני בעצם עם כולם
במרכז?
אני נבלעת בשיגרה אמרתי לעצמי, ואם אני לא אקום עכשיו אני אהיה
חלק מיהם ואני לא רוצה, כי בעצם אני שונה, מרגישה ייחודיות
מסוימת ואני לא מסוגלת להגדיר אם היא לטוב או לרע.
אני יודעת שאנחנו לא שוים, כי החוויות שעברתי בחיי שונות משלהם
ואין לי את אותם ערכים כמו להם, אני מוזרה בעיניהם, ואני מוזרה
גם לעצמי כי אני בעצם כמוהם.
מוזר להיות חלק ממערכת כשאני מרגישה לא שייכת אליה
אני יודעת שמחוץ למרכז הזה שכולם כמהים להיות בתוכו מחכה לי
משהו טוב, משהו אחר, חלום גדול שעתיד להתגשם... רחוק מיהם.

אבל האם באמת יש לי את האומץ לקום מהמרכז המכובד ולעבור לצד
ולחיות שם באהבה עם משהו פחות נוצץ?
לברוח מהמערכת שהייתי בה חלק ניכבד מחיי?

למה אני לא מרגישה טוב כמוהם בתוך המערכת הזאת? הרי כולם רוצים
בה ואני בתוכה, אז למה רע לי שם?
אולי זה בגלל שאני לא מאמינה באהבה שלהם אלי? הם תמיד תמכו בי,
אבל הם תמכו בלי הבנה, אף פעם הם לא הצליחו להבין אותי ותמיד
אמרו לי שאני לא צפוייה. הבלתי ניתנת להבנה, ככה קראו לי.

אז מה אני באמת רוצה? להרגיש טיפה חופש, לחיות בצד, באינטימיות
עם מישהו נחמד שיאהב ויבין? שיגיד שאני מיוחדת ולא מוזרה...

אתה, מיוחד שכמותך, גם אתה חלק מהמערכת הנורמלית הזאת
אתה מת להיות בחוץ, לא במרכז... אולי תבוא איתי ותארח לי חברה?
מבטיחה שאף פעם אני לא אתן לך להרגיש מחוץ למערכת שלי ושלך