בלילה מקפיא של חוסר וודאות
יצאה רכבת המוות לדרכה
שקשוק הגלגלים אינו משתווה לשקשוק הברכיים
דרך חריץ צר בדלת הפח הכבדה של הקרון
בעזרת אורו הקלוש של כוכב בודד, כמוני, שכבר דועך
אני רואה את העצים הדקים של היערות
אין דרך מילוט.
שועטים אל הלא נודע שאחרי הפסים המקבילים
והדממה, לו רק יכולתי לתארה, התעצמה עם פחדי.
אני מתגעגע לגטו, מ-ורשה באתי, הראשון לעזוב הייתי.
לא רואים יותר כוכב דועך, רק עצים נרעדים
דקיקים, כחושים וצנומים כמו בובת אחותי.
אולי כמו אחותי, שהשארתי מאחור.
לא רואים יותר עצים דקים, רק אנשים נרעדים
דקיקים, כחושים וצנומים.
רכבת המוות פסקה מפעימותיה הקצובות.
בואו אחרי יהודים, הגענו למעוזנו.
בואו איתי אחים, כאן יורדים
טרבלינקה - תחנה אחרונה. |
