איבן גבירול לא היה רחוב
גם הספסל היה זמן מערסל
עטוף בלובן תום
חופן געגועיו
ולוטף בשערות הראש
שם הזמן חשף רוחם
הניחם מינחות
לנחמות
בגווו הכסף
בניגון עשב השדה
כסופים ברוחם
ותור הזהב שב
רוחף בהילתם
שמות משוררים
ברחובות סואנים
גוררים שתיקה
ממתיקה
אלף מילים
בלילה אחד
מכאן ניתן לראות
בית קפה בלב הזמן
אופה כיכרות לחם מתוקות
והריחות מתפזרים
והם נשזרים
בחלות קלועות
על שולחן הזמנים.
מתק עץ התפוח
באגס, היה ננגס
וענפי החיים ישובים
מונחים בנוף האיסורים
נשקף מעומק חילחול
המים, עד יחמוק לתחתיות
האישונים
שם נכנע הזמן ועמד
מניד ונד
לימות המים הניקווים הטהורים
המותרים ומתירים
נדרים
כל אשר עוד נותר
נפש ברוח הנותר
פולחת פלחים רכים
בנידות לחשים
ממרחק רחובות מקבילים
הטיילת מוטלת חושים
על פני המים הגדולים
שחף מרפרף מזליף
ממקורו קורות
נדודיו מכונף, מצונף
לבסוף נח
על אדוות המים המלבינים
על מזח הגלים
מונחות המילים
ודייגים אוספים
ממליחים
משמרים
צידה לימים קדומים
אז היו השורות נושרות
קשקשים, והנפשות נקשרות
בעבותות
והגלים סוחפים
מותחים בחבלים
שם חפנו לילה העיניים
ואחזו האישונים יום
מושכים כעוגנים
זריחה מרחפת, על פני מים
ורוחפת הרוח - נושבת בריאה
היו שם השניים
קשובים לדבר אביהם
מפכים צלע בוקעים עור
זרקור ממגדלור ממוקד
באור, בזוהר חלקיקי רוח, לחישת
יפו זכרה ראשית הדברים
את הכל
את הידיים המגששות
את רחוב המזלות
אבל ברחוב איבן גבירול
ההוא
לא היו שם כלי רכב
או פיח
ולא אבנים עתיקות
אשה מפיחה רוחה
וטומנת ניחוחה ברוח אפו
שתי נפשות חונות
בטבע יסודות
וסודות הדברים
ללא אספלט שחור של כביש
רק עול משעול האדמה
חושף פסיעות, שקט -
לקט שעות
ונערמות בכפות הידיים.
בפאת השדה - האצבעות
היו שזורות אוחזות
בגרגירי הזמן
הנושרים
והקמה על קומתה
מתאגדת לאלומה
בדממה חרישית
שם היה שדה אדמת
בועז ושמלתה
של רות מונחת
את נעמי לא ראו שם
מלבד תור הזהב
מפזז בחדווה את שאהב
רגעים שהיו טמונים
בזמנים קדומים
שבים ומזמנים
איש ואשה
בשדות
ללא מילים
שירים לשלומית. |
