"שבת בבוקר, יום יפה. אמא שותה המון קפה." הייתי מציע לאריק
להתעורר פעם באחת עשרה בבוקר אחרי לילה נטול שינה לחלוטין(למה,
אתם שואלים? אני אשאיר את זה לדמיונכם הפרוע) ולראות בדיוק כמה
יפה השבת בבוקר. את כל הקפה של אמא שתיתי במטרה להתאושש, מה
שכמובן לא ממש הועיל וב12:00 כשיצאנו כל המשפוחה היישר לבית
הסבא לארוחה משפחתית, הייתי עדיין במצב פיזי ונפשי מעורער
ביותר.
אחרי 20 דקות נסיעה הגענו לסבתא, אמא הבטיחה לי שתוך שעה וחצי
אנחנו זזים והתחלתי למדוד מהרגע שיצאנו מהמכונית. הרי סבא
וסבתא כמובן מחכים במרפסת כדי לנופף לנו לשלום.
בכניסה, כצפוי, צפו לי כל הדודות מוכנות ומזומנות לשנות את
מבנה הלחיים שלי. ואכן, במשך חמש דקות תמימות ניסו הלחיים שלי
כל זווית וצבע אפשריים.
"יו כמה גדול, אני צריכה סולם כדי לנשק אותך"
"יו איזה חתיך אתה, בטח הבנות מחכות בתור". אם רק הייתי מוצא
את התור הזה שבו מחכות לי כל הבנות המסכנות.
סוף סוף התיישבנו. שעה עשרים וארבע עד התזוזה. כהרגלה בקודש
מתרכזת השיחה ברכילות האחרונה והחמה ביותר, וככה אני מגלה,
שלאה התחתנה, הולידה ילד והתגרשה(לא בהכרח בסדר הזה), משה
עכשיו קרבי בגולני או משהו ואפילו נחום החנון מצא בחורה. ככל
שחולף הזמן כך מזדקנים נושאי הרכילות, ובמהרה אני מקבל דווח
מדויק להפליא על שאול הזקן והרגלי עשיית הצרכים שלו. במהלך
השיחה המרתקת ניסיתי לשמור על פרופיל נמוך ככל האפשר. חששתי
מהרגע, למרות שידעתי שיבוא, בו הם יפנו אלי, ואכן הוא הגיע
במהרה.
"ומה אתך רון? יש לך מישהי?" 27 דקות, זה בדיוק הזמן שלקח להם
עד שנשאלה השאלה הזו. 5 דקות פחות מפעם קודמת. "לא ממש" אני
אומר בשקט. לך תסביר למשפחה שלך שלמרות הפופולריות הגבוהה שלך
בקרב בנות 40 שהן במקרה גם קרובות משפחה שלך,  עם אוכלוסייה
צעירה העניינים קצת יותר מסובכים. "למה לא? כזה בחור צעיר
ויפה". "הוא מאד ביישן", אמא מתערבת, היא יודעת כמה השיחה הזאת
מעצבנת אותי, "מה שלום משה?" ושוב הם חוזרים לרכל ולדבר על כל
האנשים שיש להם חיים.
48 דקות, זה כל מה שנשאר לי עד שאני אחזור הבייתה למיטה החמה.
אני פשוט אשב כאן בשקט והם לא ישימו לב אלי.
"רוצה עוגייה", שיט הבחינו בי.
"לא תודה", אני אומר ומבין במהרה את גודל הטעות.
"קח, אתה כל כך רזה, עור ועצמות", הנה זה בא, "למה אתה לא
משמין? לא מאכילים אותך בבית?
"מאכילים אותי", אני מגמגם, מנסה להתחמק מהדיון הסוער על נושא
המשקל שלי, בעודי מכה על חטא. אם רק הייתי לוקח את העוגייה
הארורה הייתי נחלץ מבעוד מועד.
"אז מה שלום סבא שלום?" אמא נחלצת לעזרתי פעם נוספת ומשנה את
נושא השיחה.
35 דקות, זה הכל. אני כבר רואה את זה קורה.
החיים של שלום, כך מסתבר, לא ממש מעניינים, כי כעבור דקה הם
חוזרים אלי.
"איך בצבא, סיימת את הקורס?"
"כן, כבר לפני שנה וחצי", לפחות שלושים פעמים הם שאלו אותי את
זה במהלך השנה וחצי האחרונות. כאילו שכל שבוע מחדש נמחקת להם
התקופה של אחרי הקורס.
"ואיך בצבא?"
"בסדר."
"מה אתה עושה."
"מחשבים בחייל אוויר."
"וטוב לך?"
"כן."
אני מנסה, להשמע משעמם ככל האפשר, על מנת לעודד אותם לחזור
לנושא השיחה החביב עליהם אנשים אחרים, שאינם אני. לצערי הרב
ללא הצלחה מרובה
"אתה בצבא של היהודים, לא של הגויים". סבא שלי אומר. אני מסתכל
עליו מופתע, לאבחנה הזו לא ציפיתי.
"נכון", אני אומר בהסוס.
"כשאני הייתי בפולוניה. וסיימתי את ההשכלה שלי, לא גייסו אותי
לצבא. אתה מבין, היה חוק שכל מי שסיים תיכון נהיה בצבא קצין.
אז יהודים שסיימו תיכון לא התגייסו, כי יהודים לא היו קצינים,
רק חיילים".
"מסכן" אמר בן דוד שלי בציניות,
סבא הסתכל עלי במבט עצוב, מתעלם מההערה של בן דודי "אפילו
באמריקה יהודים לא קצינים, אפילו שם הם חיילים. אבל אתה, אתה
תהיה מפקד גדול בצבא היהודים".
חייכתי חיוך מאולץ, לך תסביר לסבא שלך שאתה רוצה להיות נגד כי
הכסף טוב יותר.
"אנחנו מוכרחים ללכת" אמא נחלצה לעזרתי בפעם השלישית, והאחרונה
להיום, "כבר צהריים והילד עייף, הוא בילה עד מאוחר אתמול
בלילה".  אוי לא. דווקא אמא, עם כל הכוונות הטובות שלה, דווקא
היא הפילה אותי?
"אה באמת? לאן הלכת? ועם מי? ספר לסבתא".
"הוא יצא עם בחורה", דווח אחי הקטן לכל המעוניינים, והם היו
רבים ביותר. הסתכלתי אליו במבט שגרם לו לצייץ בבהלה ולברוח
לשירותים. ההמולה שהשתררה בחדר באותו רגע הייתה עצומה. סבתא
התקשרה לכל החברות שלה וספרה להן בהתרגשות שבקרוב יהיו לה
נינים. סבא שלף בקבוק שמפניה שקנה, כך מסתבר, לפני שנתיים,
בציפייה למאורע הזה בדיוק. אחי הקטן התחיל לשיר "רון ושלי
sitting on a tree
K I S S I N G" .
זה כבר היה מוגזם. "דיי", צעקתי, "שום דבר לא יצא מזה, אני
לא מעוניין".
בן רגע כולם השתתקו. סבתא נתקה את השפורפרת אפילו בלי לומר
שלום. "למה?" שאלה, "תתן לה צ'אנס"
"תתן לה צ'אנס?" שאלתי "אתם אפילו לא מכירים אותה, אולי היא
הגיעה עם גרזן לפגישה שלנו? וחוץ מזה, אני דלוק על מישהי אחרת.
או יותר נכון, מישהו אחר", את המשפט האחרון אמרתי בחיוך.
באותו הרגע סבא הפיל את הבקבוק. כולם עמדו והסתכלו עלי במשך
דקה, המומים.
"אנחנו חייבים לזוז", אמא גמגמה. נפרדנו מהם לשלום והפעם,
למרבה הפלא, לחיי נשארו בריאות ושלמות, זה ילמד אותם לא
להתעניין בחיי האהבה שלי.

למחרת, כמו בכל יום ראשון, קמתי בשמונה בבוקר לעוד יום בצבא.
כשלבשתי מדים נזכרתי בסבא שלי, שמעתי אותו אומר "צבא של
יהודים" ולראשונה בחיי הרגשתי גאה.