טוף, אז ככה אנשים, ברוכים הבאים לאחת היצירות שאני ממש גאה בהן.. הפרוייקט
הזה הוצב בתערוכת בי"ס לבגרות בי"ב.
וכן- אלו דרים ת'יאטר על המשפך (: ובבקשה לא לכסח אותי- אבל לא היה מקום לרודס
על המשפך אז מצטערת מראש (כבר כמה ילדים כמעט אכלו אותי בגלל זה..)
עקב בקשות שונות, אני אשים פה את הדף עמדה.
תהנו!((:
הפרוייקט שלי מדבר על הלבטים שחלק מן האמנים חווים בתהליך היצירה, אותם רגעים
קשים ומייסרים שאף אחד לא יודע על קיומם חוץ מהאמנים עצמם.
ברצוני להתייחס לשירה של המשוררת רחל "ספר שירי הלבן":
צריחות שצרחתי, נואשת, כואבת,
בשעות מצוקה ואבדן,
היו למחרוזת מילים מלבבת,
לספר שירי הלבן.
נגלו חביונות לא גיליתי לרע,
נחשף החתום בי באש,
ואת תוגתו של הלב הכורע
יד כל במנוחה תמשש.
בשיר זה המשוררת מתארת את מציאותה הפנימית הכואבת, את היסורים והכאב הגדול
שהיא חווה לפני שהיא שופכת את תלאותיה ויסוריה לשיר שהופך "למחרוזת מילים
מלבבת" בעיני הקורא. הוא אינו מתייחס לשיר כאל מצוקה כלשהי של המשוררת, אלא
רואה בו לא יותר מקישוט יפה ונעים לשמיעה.
אותו הדבר קורה אצל חלק מן האמנים היוצרים. אחרי שהם חווים מאורע כלשהו, הם
מתרגמים אותו לציור, לוידאו, לשיר, לצילום, לסיפור וכדומה. והאנשים שבאים
לצפות ביצירותיהם לא רואים את הפן המחריד והקשה (לעיתים) שגרם להם ודחף אותם
ליצור את בריאתם.
בפרוייקט שלי רציתי להפנות את תשומת ליבם של הצופים אל אותו צד בלתי נראה, אך
המשמעותי ביותר כדי ליצור יצירת אומנות.
את הלהקה דרים תיאטר (Dream Theater) אני כבר מכירה המון שנים, אך רק לפני זמן
קצר התמקדתי יותר במילות השירים וכשהסתכלתי בהופעות שלהם שמתי לב למגוון
התנועות ולהבעות הפנים בזמן שהם שרים ומנגנים, דבר שהבהיר לי, שבדיוק כמו כל
אמן אחר, הכל נובע מבפנים וגם הם עוברים תלאות רבות עד שהם מוציאים שיר ולחן
החוצה. עובדה זו גרמה לי להתחבר אליהם אפילו יותר, ולכן בחרתי בהם כדי לייצג
את המוזה שלי בפרוייקט זה.
הפרוייקט מורכב ממשפך גדול - המייצג את המוזה שכל אמן שואף אליה ומשתוקק לה -
עליו מוצגים חברי הלהקה כאשר הם חושפים את כל מציאותם הפנימית החוצה דרך הבעות
פנים שונות. הרקע למשפך מורכב מהמון כתמים בצבעים שונים שמתחברים ומתמזגים זה
לזה (ההשפעה היא מקנדינסקי), בדיוק כמו במוזיקה שכל התווים והקולות מתמזגים
ומתחברים ביחד ובסופו של דבר נוצר שיר.
מתוך המשפך יוצא צינור שקוף, לשם נשפכת כל המוזה ומסתננת דרך נבכי האמן (במקרה
הזה - דרכי). בתוך הצינור ניתן לראות אותי יושבת בתנוחת הפסל 'האדם החושב' (של
רודין) ומנסה לעכל את מה שהמוזה הביאה לי ולהעביר את מה שחויתי אל בד הציור.