שרון גולדמן עמד לסיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית,
ועדיין לא חשב בכיוון של חיפוש מקום להתמחות. ציוניו היו די
גבוהים במשך כל שנות הלימודים. שרון ידע שמסוגל להיות גם
סטודנט מצטיין, אך לא השקיע בזה את כל כוחותיו. אין לו חיים
כאילו? הרי צריך גם לעבוד כדי לממן  את שכר הלימוד. ואיך אפשר
לוותר על הבילויים עם החבר'ה? ועל הבחורות? הלא שרון הוא עלם
נאה למדי ופופולארי בקרב הבנות מהפקולטה.
   ובכל זאת, שרון אהב ללמוד. הוא התעניין בכל תחומי המשפט גם
יחד. עדיין לא ידע באיזה מהם ירצה להתמחות. פשוט נהנה
מהלימודים באופן כללי. לכן מאד הופתע, כאשר הוא ועוד חמישה
סטודנטים קיבלו זימון לראיון עם עורך דין שלמה אביב - פרקליט
ידוע בתחום הנזיקין, אשר חיפש מתמחה למשרדו. כל אחד מהסטודנטים
הנרגשים קיבל יום ושעה בה יתקיים הראיון. בתוכניתו של שלמה
אביב היה לבחון את המועמדים אחד-אחד, ומתוכם לבחור את הטוב
והמתאים לו ביותר. ארבעה מהם כבר התראיינו. שרון היה החמישי
ואחריו עוד סטודנטית אחת.  
   בבוקר אשר קדם את הראיון שרון היה מודאג, דרוך ומפוחד בו
זמנית. ההרגשה נבעה מכך שהיה זה ראיון עבודה מקצועי ראשון
בחייו. היה כאן פחד שמא ייכשל ולא ישיב נכונה על שאלות
המראיין, לא יידע בסוף מהן שגיאותיו ולא יוכל לתקנן להבא.
אודות עורך הדין אביב הוא שמע רבות וגם קרא עליו בעיתונים. לכן
ידע שזהו איש מאד עסוק, עמוס תיקים רציניים ונחשב למומחה
לנזיקין הטוב ביותר בארץ. שרון תיאר לעצמו שלהתמחות אצל פרקליט
כה מכובד - זו הזדמנות חד-פעמית, ובשום אופן לא רצה להיכשל
בראיון.
   מול המראה שבסלון שרון התלבש והסתרק בקפידה. חליפה מהודרת
שקנה יומיים קודם לכבוד הראיון של היום הלמה אותו מאד. שרון
בחן את עצמו בראי שוב ויצא לקראת הבלתי ידוע. את זמן הגעתו
למשרד חישב עד הדקה האחרונה. באוטובוס שרון פתח את תיקו ושלף
ממנו קלסר. בקלסר היו דפי פסק דין של משפט נזיקין. שרון מצא
אותו אמש באינטרנט והדפיס כדי לקרוא בדרך.
   הייתה זו תביעה של חברת הובלות "כרמלי ובניו" נגד הפקיד
הצעיר שלה יניב שדות. הבחור נתבע בגין השחתת רכוש החברה, אשר
התבטאה בהריסת ציוד משרדי, כגון שבירת מכשירי טלפון ופקס, מסך
ומדפסת המחשב, ניפוץ חלונות וכדומה. לכאורה, הכול חוקי והוגן:
הרסת - תשלם. אך המציאות הייתה שונה: הנתבע שדות לא ביצע את
העבירות בהן הואשם, אלא היה קורבן שהוכה באכזריות על-ידי הפושע
האמיתי.
   רופא ילדים, דוקטור יואל שדות ובעל חברת ההובלות משה כרמלי
היו חברי ילדות. לכן כרמלי שמח להעסיק באופן זמני את יניב, הבן
הצעיר של ד"ר שדות.  קצת עבודה לפני גיוס לא תזיק לאף אחד, חשב
לו ד"ר שדות. במשך עבודתו של יניב כפקיד בחברת ההובלות, חל
סכסוך רציני בינו לבין דודו כרמלי, בנו של משה, בחור נטול
השכלה שעבד אצל אביו כסבל. הסכסוך החל כאשר יעל כרמלי, אחותו
של דודו, בת החמש-עשרה וחצי, התאהבה ביניב שדות ויניב התאהב
בה.
דודו לעומת זאת היה בטוח שיניב נמצא עם אחותו לא מתוך אהבה,
אלא לשם שעשוע, והתמלא כעס עצום. כמה שלא נשבע יניב שלא היה לו
מגע מיני עם יעל, דודו לא האמין לו כלל. במילים הכי גסות הוא
האשים את יניב בבעילת קטינה בלתי חוקית. וביום בהיר אחד פרץ
דודו למשרד החברה ונטפל על יניב במכות. על הדרך נשברו כמה
ממכשירי המשרד. חלק מהם דודו ניפץ על ראשו ועל גופו של יניב.
שדות נחבל בצורה קשה ואף הגיע לאשפוז בבית חולים. דודו הערמומי
הפיל על יניב את כל התיקים והציג בפני אביו את העניין כך שיניב
כביכול יזם את הסכסוך וגרם להתפרצות הקטטה האלימה. וכל זה,
טען, רק מפני שהוא, דודו, רצה להגן על יעלי אחותו הקטנה שיניב
פיתה כביכול! שני האבות, משה כרמלי ויואל שדות, רבו גם הם.
כתוצאה מכך, נתבע יניב שדות לשלם ל"כרמלי ובניו" את עלות הציוד
המשרדי ההרוס ואת הפיצוי השמן למשפחת כרמלי על הפגיעה בבתם
הקטינה. יעלי מאד רצתה להגן על יניב, אך לא הועלתה על דוכן
העדים כי פחדה מאביה ואחיה מאוד. ובנוסף לכך, עורך הדין, אשר
ייצג את יניב במשפט, לא הצליח להגן עליו כראוי. מאחורי דודו
ומשפחת כרמלי עמד פרקליט חזק הרבה יותר.
   "איזה עורך דין לפלף!" - חשב שרון גולדמן בבוז. - "הדבר
הראשון שהייתי עושה פה, זה לדבר עם הנערה ולשכנע אותה לעבור
בדיקת רופא נשים! ואם שדות הצעיר באמת לא נגע בה, הבדיקה הייתה
מוכיחה את זה מיד! כך שאילו הראייה הזאת הוצגה בבית המשפט,
המניע של דודו היה הופך לחסר טעם. לכן עניין הפיצוי כבר היה
מבוטל! ובעניין השחתת הרכוש... מי כאן ספג את כל המכות? שדות!
ודודו המניאק לא נפגע בכלל! במקום המפגר שייצג את יניב, הייתי
משיג גם אישור מפסיכיאטר שיניב אכן שפוי. ואין מצב שאדם שפוי
ירביץ לעצמו עם מכשיר פקס וכדומה... "
   שרון כל-כך נסחף ממחשבות על פסק הדין שלא הבחין בתחנה בה
צריך היה לרדת. האוטובוס המשיך במסלולו. רק כאשר הגיע לתחנה
הסופית והנהג צעק בחוסר סבלנות: "בחור, אתה מוכן לרדת אולי?"
שרון חזר למציאות.
   הוא ירד מהאוטובוס, הביט בשעונו ונחרד: הוא היה באיחור של
רבע שעה. לשוב חזרה באוטובוס - זה עוד עשרים וחמש דקות לפחות.
כך שאת הפגישה עם שלמה אביב הוא הפסיד, ורק באשמתו. אפאתי
לגמרי, נסע שרון בדרך חזרה. אך במרכז העיר נכנע לדחף פתאומי
וזינק החוצה מן האוטובוס. רגליו נשאו אותו הישר למשרדו של עורך
הדין אביב. מחשבה מופרעת עלתה בראשו: אולי... אולי בכל זאת
יבוא למשרד, יתנצל על האיחור, אפילו בכתב אם צריך. ואולי אביב
ייתן לו צ'אנס אחד נוסף!
   אך מזכירתו החביבה של הפרקליט לא הצליחה לעזור לו כלל.
בצער אמרה שהבוס שלה יצא לבית משפט ולה עצמה אין אפשרות לקבוע
עבורו פגישות עם מתמחים פוטנציאליים. "זה תלוי רק בשלמה" -
אמרה וחיוכה נבוך - "אילו רק היה פה..."
   בלב כבד יצא שרון מהמשרד. נפשית הרגיש כל-כך רע שלא היה לו
כוח אפילו לזוז. הוא התיישב בכבדות על המדרגות והבעה נואשת על
פניו. ידיו הרועדות לפתו בכוחות האחרונים את התיק.
   שעה ארוכה ישב כך. עד שלפתע נפתחה דלת הכניסה ומישהו נכנס
לבניין בצעדים מהירים. לא הספיק שרון למצמץ, ואיש עגלגל כבן
שישים, קומתו בינונית, עם שיער שיבה מדובלל ושפם כסוף כמו
לאלברט איינשטיין, נתקל בו והפיל מידיו קלסר עבה. דפים רבים
התפזרו לכל עבר.
   -סליחה, אני מצטער! - מלמל שרון, בעודו אוסף בחפזון את
הדפים שנפלו. האיש כסוף השיער עשה את אותו הדבר. וכשכל הדפים
נאספו לערימה אחת, הוא אמר:
   -תודה רבה לך, ידידי. מקווה שלא איבדתי פה כלום.
שרון הביט בפניו של האיש ונדהם: לנגד עיניו עמד שלמה אביב, מלך
הנזיקין בכבודו ובעצמו! שרון הכיר היטב את הפנים הללו מעיתונים
ובטח שם לב לדמיונו הרב בין שלמה אביב לאלברט איינשטיין.
   -שלום, עורך דין אביב. - אמר פתאום שרון באופן לא צפוי.
   -שלום-שלום! - חייך האיש והרים את גבותיו בפליאה. - באת
אליי? אתה לא שרון גולדמן במקרה? בקשר להתמחות?
   -כן. אני כן. - הנהן הבחור - ואני מתנצל על האיחור. פספסתי
את תחנת האוטובוס הנכונה, נורא מצטער על כך.
   -הבה ניכנס למשרדי - הציע שלמה אביב - ונשוחח בנחת. במקרה
התבטל לי הדיון, לכן חזרתי. וטוב שכך, אני רואה - אמר ושוב
חייך מתחת לשפם.
כאשר התמקמו במשרד, שאל הפרקליט:
   -מעניין מאד, שרון, מהו הדבר שהעסיק את מחשבותיך עד כדי כך
ששכחת לרדת מהאוטובוס?
   -פסק הדין הזה - ענה שרון בפשטות והושיט לאביב את הדפים.
אביב נטל אותם והביט בהם בסקרנות.
   -הו, כרמלי נגד שדות, שנת שמונים ושמונה! - התפעל - מוכר
לי. מאד מוכר. ומה אתה חושב עליו?
שרון הסמיק. לא ידע מה שלמה אביב רוצה ממנו בעצם. מבוכה
והנחישות התערבלו בתוכו, ושרון פלט:
   -לדעתי, פרקליטו של יניב שדות היה ממש גרוע! הוא ניסה להגן
על מרשו רק בגלל החוב הכספי, שזה שטויות בתיק הזה, ואפילו כאן
הוא לא הצליח! עורך הדין הזה היה שטחי לגמרי. הוא לא חשב אפילו
שנייה לעומק. ולכן, ההגנה שבנה הייתה פגומה מלכתחילה!
   -ומה זה, לפי דעתך, לחשוב לעומק? - שאל אביב, בעוד עיניו
בוחנות את שרון מבעד למשקפיים - מה אתה, למשל, היית עושה במקרה
כזה?
   -ובכן, אדוני, הייתי קודם כל בודק את התקרית לעומק - אמר
שרון - חשבתי על זה. ראשית כל, מה היה מניעו של כרמלי הצעיר
לתקוף את שדות? כי היה בטוח שיניב פגע מינית באחותו הקטינה.
ובפועל, זה לא היה נכון. לכן, מיד הייתי מפנה את הנערה לבדיקה
גינקולוגית והייתי מציג בפני בית המשפט מסמך חתום על-ידי רופא
שהנערה בתולה. כך שהמניע של דודו כרמלי הופך לשגוי.
   -עכשיו, - המשיך לאחר שראה שאביב אינו קוטע את דבריו
בשאלות נוספות - כעת, כאשר הוכחנו שלא הייתה לדודו כרמלי סיבה
מוצדקת לתקוף את שדות, אנו רואים בהתנהגותו ונדליזם ובריונות
לשמה. הלא שדות נחבל בצורה קשה כי כל המכשירים השבורים התנפצו
לו על הראש. זה אפילו צוין בפרוטוקול המשטרתי. ודודו כרמלי הוא
זה שביצע את המעשה! כלומר, באמצעות ההוכחות כמו המסמך מהרופא
והפרוטוקול מהמשטרה כבר ניתן להוציא את יניב שדות זכאי! ואף
לדרוש ממשפחת כרמלי פיצוי כספי על הוצאת דיבה וכתוצאה ממנה,
עוגמת הנפש אשר נגרמה ליניב. ובנוסף לכך, לתבוע את דודו כרמלי
על גרימת נזק גופני לאדם חף מפשע!
   שלמה אביב האזין לדברי שרון בקשב רב. לאחר שגולדמן סיים,
הנהן לאות הסכמה:
   -אכן, דרך טובה - אמר - גם אני עשיתי אותה בזמנו, בתחילת
שנת שמונים ותשע.
   -מה זאת אומרת? - נדהם שרון.
   -לאחר שיניב שדות הפסיד בתביעה, אביו פנה אליי. תבענו את
דודו כרמלי על כל אחד ואחד מחטאיו: גם על השחתת רכוש החברה
בשייכת לאביו, גם על גרימת הנזק הגופני ליניב שדות וגם על
הוצאת הדיבה שעולל ליניב. וכמובן, הדבר הראשון שהבאתי לבית
המשפט בתור הוכחה, הייתה תוצאת הבדיקה הגינקולוגית של יעל
כרמלי. ומה אגיד לך? זכינו! דרך אגב, מאז התביעה אני ויואל
שדות חברים, כך ידוע לי שיעל כרמלי היום נשואה ליניב שדות, יש
להם ילדה בת ארבע ועוד אחת בדרך.
   נראה היה שהפרקליט כל-כך נהנה מהזיכרונות שאפילו שכח מהי
מטרת הפגישה בינו לבין שרון גולדמן. אך לא! הנה הוא התעשת
ואמר:
   -בסדר, שרון. תודה על השיחה. אחר הצהריים יש לי לראיין עוד
מתמודדת אחת ואז אחליט היכן אני עומד. בכל מקרה, היה נעים
להכירך - שני הגברים לחצו ידיים ושרון יצא מהמשרד.
   בחוץ חשב: "הלך עליי. אפשר לשכוח מכל העניין. שלמה אמנם
החמיא לי על החשיבה, אבל זה עוד לא אומר כלום. אפילו אם אני
מוכשר מספיק לטעמו, אין מצב שייקח אותי. שלמה אביב לא ירצה
מתמחה מעופף שמאחר לפגישות חשובות. זהו, די" - אמר לעצמו -
"הראיון הזה פשוט לא קרה".
   למחרת באוניברסיטה היה שקט ומופנם. לא צחק ולא התבדח
כהרגלו. סירב  לדבר עם אף אחד מחמשת המתמודדים האחרים להתמחות
אצל עורך הדין אביב. הם דווקא התקהלו יחדיו ושוחחו בלהט. ושרון
היה בדיכאון. כך עבר עליו יום הלימודים כולו. אך כאשר יצא
מבניין הפקולטה, הטלפון הנייד שלו צלצל.
   -שרון גולדמן? - שמע לפתע קול נעים של בחורה צעירה. -
מדברת גלי, המזכירה של עורך הדין שלמה אביב. הוא ביקש למסור לך
שמחר, אחרי הלימודים תגיע למשרד, הוא רוצה לקבוע יחד איתך את
סידור העבודה...
                                                           
                      20.01.2006