איש שלי,
אם רק היית יודע כמה בלאגן יש לי בראש עכשיו
אני יודעת שהרבה זמן לא דיברנו.
דיברנו, אבל לא שיחה טובה כזאת, אתה יודע, כמו פעם.
אני חושבת עליך הרבה בזמן האחרון.
לא, דווקא לשם שינוי לא במובן הרומנטי
אני מתחילה להתגבר עליך ולקבל את ההחלטה שהחלטת לעשות
אבל קשה לי לעכל את אובדנך.
זה - נדמה שהוא עדיין טרי
כאילו רק אתמול זרקתי את כל הידידות הזאת לפח
והרסתי את הכל בנינו.
לאיפה הימים היפים האלה הלכו?
אתה זוכר את אותו היום שעשינו יחד פיקניק?
כרגע, זה נשמע כל כך רחוק מהמציאות.
היינו רק שנינו לבד בגן ואכלנו גלידה עם הרבה סירופ שוקולד
כמו שני חזירים.
ודיברנו, דיברנו הרבה, איפה המילים האלה טבעו?
וכל פעם כשאני כותבת לך הדמעות עולות לי מחדש
אני עוד מעט צריכה לצאת מהבית, ואני לא רוצה שהעניים שלי יהיו
אדומות.
אני רוצה לעבור את כל זה, אין לך מושג עד כמה, אני יודעת, כן,
אני יודעת שאנחנו מדברים, לא הרבה, ויחסית אפילו קצת
אבל לא משנה כמה נדבר, זה לא יחזור להיות כמו שהיה.
ולא משנה כמה אני אתחנן וכמה אני אבכה, כי כשחושבים על זה
כבר שנתיים שאני בוכה על אובדנך, כאובה עליך כל יום
מסיבה כל כך לא ידועה לא מסוגלת להשתחרר.
רציתי לספר לך כל כך הרבה, אתה יודע, חוויות שמצטברות
אבל כשאנחנו מדברים, אף אחת מהן לא יוצאת. נאטמת מולך.
דפים שלמים כתבתי לך
ואני עד היום לא מבינה איפה האומץ שלי להביא לך את כולם
פעם רציתי לשלוח לך את הכל בדואר, כן, אולי זה היה עוזר לי
להשתחרר, כתיבה משחררת, אז אולי להיפטר מכל הערמות האלה
יעזרו גם כן.
מה היה פעם כל כך מיוחד שלא יכול לחזור שוב? מה?
התמימות שנעלמה? או אולי העובדה ששנינו כל כך השתננו וחיפשנו
אנשים אחרים?
מיליון שאלות, מיליון. ואף לא תשובה אחת.
כמה פעמים הבטחתי לעצמי שאני אפסיק לכתוב לך?
יותר מדי פעמים.
אני מבטיחה לך ולעצמי, זה האחרון, מעכשיו אני אפסיק לנשום אותך
כל בוקר ואפסיק לבכות עליך כל לילה.
כל דבר צריך להיגמר מתישהו, גם אם זה אחד הדברים
שמשאירים אותך חיה.

תזכור אותי, כאחת שאהבה אותך בצורה שאי אפשר לתאר במילים
ותדע, שלא משנה מה, ולא משנה אם לא נדבר עוד בחיים
אתה תמיד תישאר
הידיד
הכי
טוב
שלי.

לנצח.

מוקדש לבנאדם הכי יקר לי בעולם, לצלע השנייה שלי
שהיווה חלק גדול מדי, בחיי

14/5/06