[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








את המשפט הזה שמעתי אולי עשר פעמים ותמיד בוורסיה אחרת, תלוי
במוצא של המספר והמתרגם אותו. כל אחד הוסיף תוספת שלו והמתרגם
שלא שלט תמיד בשפתו של המספר, והיה מוסיף עובדות משלו מלוא
החופן. עובדה שכל אחד ידע לספר על שלוש נשים, שהוכיחו שהמשפט
הזה אמיתי. ומה לגבי שתי הנשים שנשארו נאמנות? הן בישלו יום
יום לבעליהן, כיבסו את הכביסה המלוכלכת, ילדו ילדים, שהביאו
לעולם נכדים וזכרו בצורה מפליאה את כל ימי הולדת של ילדיהם,
נכדיהם, ימי חתונה ובכל הזדמנות הכינו מתנה כספית במעטפה חדשה
עם כמה דברי ברכה, שכתבו בעליהן.
בהיותי רכז התרבות בבית העולים בנימינה נפגשתי עם קיבוץ
גלויות, עולים שדיברו אך ורק בשפת ארצם ונשאו עמם אוצר
סיפורים, שאספו בהיותם ביישובי הגלות. כולם כמעט היו דומים איש
לרעהו וכולם הזכירו את "אלף לילה ולילה" שנטלה את סיפוריה דרך
פרס, שנכבשה על ידי מוסלמים מהודו הרחוקה.
אך נחזור לנושא שהצבנו בראש הרשימה. היה זה לאיוש העליז שידע
רק הונגרית ונפשו יצאה לספר לרכז התרבות על אוצרות התרבות של
ארץ מדירים. הוא מצא מומחה להונגרית שבא מטרנסילבניה ובשמו
סיפר לי את הסיפור הספוג ארוטיות מזרחית מצחיק וטרגי:

הראשונה
בארץ הונגריה, ארץ יינות ואהבה וריקודי הצ'ארדאש, חי פעם כנר
כישרוני, שהתפרסם בכל ערי ארצו בגלל נגינתו הנפלאה. בהיותו בן
לאיכר הונגרי ולאם צוענייה שבגלל בעלה עזבה את המחנה, ידע
בצורה נפלאה למזג את המוסיקה הצוענית, בעלת סלסולים, שנחשבה אז
להונגרית, עם מוסיקה עתיקה של איכרים נטולת סלסולים. וכשהצמיד
את פניו לכינור והוציא ממנו צלילים הקושרים אהבה אינסופית
ליחידה בעולם, לאהבת איכר לאדמתו הפורייה, היו מתאספים על יד
חלונו הפתוח לרחוב המוני מעריצים מוקסמים. ובאותו הרגע ישבה על
השטיח למראשותיו אהובתו, כשעיניה המוקסמות בעיניו של אהובו
ואצבעותיה מלטפות בלי הרף את רגליו הצמודות אליה. וכשאצבעותיה
המלטפות בלי הרף את רגליו עברו לפעמים את הגבול, היה הכנר
מפסיק לפתע את נגינתו, ובמקום הכינור מחבק את מותניה ומפיל
אותה על השטיח שעליו ישבה. הם התגלגלו בחדווה במשחק האהבה, אך
לא לפני שאהובתו המעשית משכה וילון כבד על החלון. וכשנגמר
המשחק הושיטה לו את הכינור ולחשה: "ועתה תנגן לי על ההמשך!".
וכשנטל את הכינור, מוכן לנגן על אהבתו הנצחית, הסירה היא בשקט
את הווילון ואפשרה למעריצים להקשיב לנגינת בעלה.
מה פלא, כי ההזמנות רבו מיום ליום. לחתונות, לימי הולדת,
לחגיגות עממיות ואפילו לכנסייה בימי החגים. ותמיד ניסה הכנר
ליטול עם עצמו את אהובתו, אך היא סירבה בכל תוקף: "מי אני? סתם
צוענייה, שאתה, גאון הנגינה, אינני יודעת מדוע אוהב אותי. עוד
פעם תשכח את עצמך וכל בודפשט תתפקע מצחוק. לא! מקומי בבית,
אפתח את החלון לגינה ואקשיב לשירתו של זמיר, שמעז להוציא
סלסולים משלו, כשהוא בטוח שאתה לא בבית, כי מי יעז להתחרות אתך
בהשמעת צלילים נפלאים?" זמיר, בעל נחיתות ערך ושר רק כשהוא
בטוח שהכנר לא בבית. זה הסביר לכנר תעלומת החלון הפתוח לא
לרחוב, אלא לגינה, כשהיה שב פעמים מאוחר הביתה.
שמו של הכנר הגיע דרך מושל העיר לאוזני השולטאן. עליך לדעת
שבימים אלה לא שלט מלך הונגרי בהונגריה, אלא שולטאן תורכי.
ושמו, אם רצונך לדעת, היה סולימאן, סולימאן "המפואר", כי נוסף
על ניצחונות בשדות הקרב, התפרסם בערי אירופה באיסוף של משפטים,
פסקי דין של שופטים, בעלי שם, ובריכוזם לספר גדול, אשר הפך
לספר החוקים של רוב עמי אירופה.
סולימאן "המפואר" הזמין מיד לחצרו את הכנר ושלח פלוגה חיילים
להביא אותו אליו.
הוא נטל את הכינור, נפרד בכמה נשיקות מאהובתו ויצא מוקף
חיילים, שדאגו לביטחונו בדרכים לא בטוחות. באמצע הדרך נזכר
לפתע, שלא נטל עמו את הקשת. ואיך יוציא אף צליל אחד בלי קשתו
האהובה שלו. הוא הסביר זאת לחיילים והם, תוך נהמה על הזמן
האבוד ועל הדרך שעברו, הסתובבו בדרכם לביתו. כי מה יכלו להסביר
לכבוד השולטאן, לו באו והקשת לא אתם. הם צעדו מהר ולפני ביתו
נעמדו וחיכו לו. הוא הקדים אותם ורץ מהר. בהיכנסו לחדרו הרגיש
מיד בחלון לגינה הפתוח. הקשת שלו לא הייתה על כרית על הספה, רק
זרוקה בזלזול על הרצפה. ועל הספה... אוי מה שראו עיניו. גבר
רחב כתפיים, בעל פאה נוכרית אופיינית לציירים.
הוא שכב מעורטל על גבו ועליו, אף היא מעורטלת לגמרי, אהובתו.
היא אחזה בשתי ידיה את מכחולו הגדול והארוך של הצייר ועכוזה
רקד לעיני בעלה למעלה ולמטה. הוא לא היסס דקה. הוא נכנס על קצה
אצבעות למטבח, נטל ממנו הסכין הארוך ביותר והכבד ביותר, שב על
קצות האצבעות, התקרב לספה ותקע בכוח את הלהב בצווארה הלבן של
אהובתו ומיד אחרי זה ערבב את דמה עם דם הצייר. אחרי זה חתך את
המכחול הארוך עם כמה אצבעות אהובתו, שאחזו בו והשליך אותו קרבן
או מאכל לזמיר, שחדר דרך חלון הפתוח אל קודש הקודשים שלו. אחרי
שהשליך לשיחים את הסכין, נטל בשקט את הקשת ויצא לחיילים. הם
גילו מיד על מכנסיו כתמי דם, אך לא שאלו מאומה. מה שהיה בין
כותלי ביתו לא היה עניינם. מתפקידם היה להביא אותו לשולטאן ולא
לחקור. הוא בעצמו הסביר להם: "מצאתי חלון פתוח, שדרכו היה
נכנס, כשאני לא הייתי, חתול גדול ושחטתי אתו."
הם לא ענו והמשיכו לצעוד. בבואם לארמון העיר לו מפקד החיילים:
"לא תוכל להופיע בפני כבוד השולטאן בבגדים אלה, המלוכלכים.
אדאג בחצר שיחליפו לך את הבגדים."
כשהופיע לפני סולימאן הגדול, לא הרבה השליט שיחות, רק ציווה לו
בקצרה: "נגן!". הרים הכנר המסכן את קשתו, העביר על הכינור, אך
במקום צלילים כמו בעבר, נשמעו רק צלילים צורמניים. עוד פעם
ניסה לנגן ושוב נשמעו צלילים, כאילו תלמיד מתחיל נוגע לראשונה
בכינור.
דפק בכעס השליט במקלו וקרא: "מה הבאתם לי את המטומטם הזה, שלא
יודע אפילו לאחוז כינור. היכן הכנר המפורסם, שכולם סיפרו לי
עליו? מיהו החוצפן הזה, שהעז לחדור לחדרי? אני נוטה לחשוב,
שהוא מרגל, ששמע שבאתם להביא את הכנר, נטל כינור והתחפש לכנר,
כדי לגלות את הסודות של המדינה. לא, את סולימאן מרמים כך מהר.
השליכו אותו לבור, לתא האילמים, ובטרם לנצח יהיה אילם, בבוא
הזמן אני אחקור אותו, מיהו ומה מעשיו."
תפסו החיילים הנרגזים את הכנר, השליכו אותו לבור יחד עם
הכינור: "ועכשיו נגן לך לעכברים!" ועזבוהו לאנחותיו.
ובתא שלו היה חלון בגובה המדרכה בחוץ. ולמה לא חששו הסוהרים,
שאסיר בבור יתקשר עם האנשים שיכלו להתקרב לחלון? פשוט. כי התא
נועד אך ורק לאילמים, כלומר לאסירים שהיו אילמים. היו אלה
אסירים פוליטיים, הנאשמים בריגול, וכדי שלא יכלו לגלות את
סודות המדינה, היה התליין עוקר להם את הלשון ומכאן שם הבור
"בור אילמים".

השנייה
לא רגיל לתנאים כה קשים, הסתובב הכנר בתא, וכשהפעמון בישר על
חצות ניגש אל החלון, כי נדמה היה לו, כי שמע בחוץ צעדים. אכן,
לא טעה. צעדים כבדים בישרו בואו של כושי ענק, שהיכה להנאה על
מותניו בפרגול שבידו. כעבור כמה דקות גילה דמות קטנה ממנו כולה
בלבן. הייתה זאת אישה לבושה כותונת לילה דקה עשויה ממשי. כתרי
זהב הרקומים על צוואר הכותונת ועל השרוולים הוכיחו את מוצאה
האציל. ופתע עלה על דעתו של הכנר הנדהם, אשר ראה אותה פעם
בחגיגה עממית, שלפניו לא אחרת אלא שולטאנה, אשת השולטאן
סולימאן המפואר. הכושי הענק, כשראה אותה, ניגש אליה בצעדים
מהירים, הצליף בפרגול שלו על גבה וסימן לה באצבעו שתשכב. וראה
זה פלא. אשת השולטאן, כמו חיה מאולפת, שכבה מיד על מרצפת מול
חלונו. איש מהשניים לא היסס. שניהם ידעו שאם נמצא שם אסיר, הרי
הוא אילם כמו דג. הוא תפס מיד את מותניה הצרים וכיסה את גופה
העדין בגופו הענק. מעתה והלאה המשיכו שניהם בהנאה קולנית את
משחק האהבה. וכשהשולטנה התשושה התרוממה, הצליף שוב הכושי על
עכוזה בפרגול שבידו וחיכה עד שנעלמה בין בתי הארמון ואחר כך
התרחק מהמקום כששריקה עליזה בפיו. הכנר היה מזועזע. מילא
אהובתו - צוענייה, רגילה לבגוד, ובפרט כשבעלה מתרחק ממנה לעתים
כה קרובות, אבל אשת שולטאן, בעלת כבוד, עושר, המוני משרתות,
עמדה? מדוע הזדקקה לכושי ענק, המראה לה זלזול בגלוי?
הכאב עקב הבגידה נחלש. הוא לא היה יחידי, שאשתו בגדה בו. ועוד
מי? אשת השולטאן סולימאן המפואר. הוא הרים מהרצפה את הכינור,
הצמידו לסנטרו ולפתע חזרו אליו כל הנגינות הנפלאות, שהקסימו את
שומעיו. הראשון שקלט את נגינתו היה שומר לילה, שעוד מרחוק שמע
את נגינתו המופלאה. הוא הזעיק את חבריו וכולם הקשיבו ליד חלונו
להשתפכות הכנר, שהתפקח לפתע וניגן כמו פעם על אהבה נצחית, על
יין וריקודים וחתך את ההתרוממות בצלילים הצורמים של בגידה.
החיילים הודיעו למפקדם, מפקד לממונה, על ביטחונו של השולטאן
וכך קרה שבשעה מסוימת הוצא מהבור, הולבש בכבוד והובא לפני כבוד
השולטאן וכשנתבקש על ידו לנגן, לא היו מילים בפיו של שליט
המוקסם.
"תגיד לי רק למה כשבפעם הראשונה הביאו אותך חייליי, משכת בקשת
כמו תלמיד מתחיל ועתה לפתע, כאילו בקסם, חזר אליך כישרונך?"
"אגלה לך את האמת, מגן המאמינים ומנצח כל אויבים; בפעם הראשונה
נפגעתי קשה, את אשתי, שחשבתי שאוהבת אותי, מצאתי במפתיע
בזרועות גבר זר על הספה שלי וקשת הנגינה ששכחתי זרוקה על
הרצפה. לא היה זלזול גדול יותר לנגינתי. מתברר, שבכל פעם
שיצאתי מהבית לנגן, היא הייתה מזמינה גבר בעל מכחול גדול וארוך
ומשחקת אתו, אך בהיותי ב"בור האילמים" נוכחתי לפתע, שאני לא
יחידי, ושבגידה שפלה פוגעת לא רק בכנר פשוט אלא גם בבית
מלוכה."
"בית מלוכה, אמרת? היודע אתה מה אמרת?" שאל אותו בקול נמוך
ומאיים השולטאן, "והרי ידוע, שאין לי כמו לשליטים מזרחיים
אחרים הרמון עם פילגשים אלא רק מלכה אחת. שמא אתה מתכוון
לגבירה המטפלת במלכה? לספרית? למלבישה? למאפרת?"
"אני יודע, שאקבל עונש וארקב בבור האילמים אם יתברר שטעיתי
ושהעזתי להוציא דיבה על המקורב והאהוב על כבודו, אך אינני רוצה
שכבוד השולטאן ימצא עצמו יום אחד במצבי וזה יפגע חלילה בכל
המדינה."
"הירגע, אישי הטוב, הדואג לשלומן. ומנין לך בטחון, שזאת הייתה
השולטאנה? האם ראית אותה פעם קודם ומה ההוכחות?"
"היה חצות, הירח הגדול חדר לתוך תאי ונדמה היה לי שאני שומע
צעדים. התקרבתי לחלוני וראיתי אותו קודם..."
"איך הוא נראה, הראית?"
"אמרתי, שהירח השלם האיר אותו כאילו בפנס גדול. היה זה כושי
גדול מידות והיה בידו פרגול, שהיכה בו על מותניו."
"אמרת כושי גדול עם פרגול בידיו? בין שומרי החצר שלי והאחראים
על שלום המלכה נמצא רק כושי אחד, ענק כמו גוליית. זהו. אבל שמו
לא יגיד לך מאומה. אם כן יש לך שחקן אחד במערכה, שאני מכיר
היטב, ומי היא השחקנית הראשית? הראית אותה, כמו את הכושי?"
"כבוד השולטאן, ראיתי אותה בבירור, כמו את הכושי. כמה דקות
אחרי הכושי התקרבה למקום כולה לבושה בלבן בולט. נדמה, שזה רק
עתה ירדה מהמיטה המכוסה אפיריון. היא הייתה לבושה כותונת לילה
עשויה ממשי, שהבליטה את חמוקי גופה. ועל הכותונת בלטו באור
הירח כתרי זהב, רקומים על צוואר הכותונת ועל קצות השרוולים
הרחבים. לא כל אישה מעזה לקשט את כותונת הלילה בכתרים עם קצוות
האופייניים רק למשפחה המלכותית."
"זה נכון", הסכים אתו השולטאן, "ומה הלאה. מה קרה?"
"הלאה, לא נעים לתאר, הוד שליטתו יכול כבר לתאר לעצמו את
ההמשך."
"אף על פי כן, ספר לי, האם ניסה לאנוס אותה המנוול השחור?"
"לאנוס אותה? לולא עמדתי לפני השולטאן הגדול שכל אירופה מעריצה
אותו, היית צוחק לתמימותו. לא, הוא לא אנס אותה. הוא הצביע
באצבעו על המדרכה שמול חלוני והיא, כמו חיה מאולפת, שכבה
בכותונתה הרקומה. הוא כיסה אותה מיד בגופו הכביר ומיד התחילו
שניהם במשחק אהבה ידוע. וזה קרה כבר יומיים. בטוחני שאם כבודו
ייגש אתי לבור האילמים, בחצות הלילה, יראה אם עיניי הטעו אותי
ואולי זאת אמת עצובה, שבגידה היא אופיינית אפילו לארמון
מלכותי."
וכך היה. למחרת ירדו הכנר והשולטאן בעל חרב עקומה והחדה ל"בור
האילמים" ובחצות הלילה הכנר בקושי אחז בזרועותיו של השולטאן.
כמו פנתר נרגז קפץ השולטאן מהבור, שלף את חרבו ובתנועה שניסה
מאות פעמים ערף את ראשו של הכושי הענק ואחרי היסוס מה של דקות
תקע את להב חרבו בתוך חזה של אשתו הבוגדנית.
זאת עשה, הכניס את חרבו הנוטפת דם לנדן, הוציא משרוקית נחושת
ושרק שריקה ממושכת. מיד, כמו מתחת לאדמה הופיע ענק בעל פנים
מכוסים. אף הוא חגר כמו השולטאן חרב ארוכה עקומה ועל צווארו
נשא פגיון עקום, כולו עשוי זהב. על כתפיו נשא שני חבלים עבים
מקופלים. המראה הכללי היה דוחה ולא פלא שהכנר נסוג לאחור.
"אין לך מה לחשוש מפניו, ידידי היקר", הרגיע אותו השולטאן, "זה
סך הכל קאטו, טורקי מעבר לבוספור, התליין שלי האישי. ההונגרים
הוציאו את לשונו והוא אילם כמו דג, אך הוא לא ישכח כל החיים,
מה שעשו לו. נכון קאטו? ועכשיו תשמע קאטו, אני לא מסביר לכל
אחד, כשאני נותן פקודה, אך לך אסביר. אתה מביט על שתי הגופות
ובוודאי תחשוב שהכושי, שהיה ממונה על ביטחונה של המלכה, משך
אותה לבור האילמים, אנס אותה וכשהתנגדה תקע לה חרב בחזה... היא
עדיין מחרחרת. ואחר כך הודיע לי על המעשה שומר הלילה, ובאתי
והענשתי את הכושי. כך זה יישאר להיסטוריה ולכל יושבי החצר. אך
לך אגיד את האמת. הוא לא משך אותה. היא באה מרצונה הטוב ולכן
הענשתי את שניהם. ועכשיו תמשיך את עבודתי. הכנס את שני הראשים
לשק ותשליך אותו קשור לאבן גדולה לגלי הים, שהדגים הרעבתנים
יטשטשו לגמרי את קווי פניהם ואיש שידוג אותם לא יקשור לעולם
בין שניהם. אבל בטרם תעשה זאת קח את העגלה השחורה שלך, העמס
עליה את הגופות, רתום את סוסיך השחורים ותעלה בעגלה אל מרום
"צוק המתאבדים". אל תרחם על הסוסים, כשיפחדו להתקרב אל הקצה.
אחר כך תקשור את הסוסים למוט ששם תקוע, ובכוחות שלך תדחוף את
העגלה מלמעלה למעמקי התהום ואחריה השלך את השק עם הראשים. זהו!
עלה על הסוסים, תרכב הביתה, תכניס אותם לאורווה, תן להם קצת
שעורה, שיירגעו, ותלך לישון. כשתקום, תיגש ישר לנגר שלנו
ותזמין ממנו עגלה בדיוק כמו זאת שטבעה במעמקים ותזכיר לו, שלא
ישכח לצבוע אותה בשחור. זהו. לילה טוב, קאטו. ועתה ידידי, בוא
אתי, אמסור לך חדר שינה, שבו ישנים מלכים, כשמבקרים אותי. מגיע
לך. תחלום, כמו שאומרים, חלומות נעימים, ומחר כשתקום ותאכל
נשוחח על עתידך."
כל זאת דיבר בקול רגוע, לאט, כאילו ישב בכורסה בחדר העבודה שלו
והכתיב למזכירו האישי את תוכנית הפעולות.
למחרת קמו מאוחר מאוד. אף על פי כן ארוחת בוקר טעימה חיכתה להם
כל הזמן בחדר האוכל. ביו מנה למנה סיפר הכנר לשולטאן המתעניין
על אופי נגינתו, שליקטה בתוכה סלסולי המוזיקה הצוענית שנחשבה
להונגרית הלאומית ומוזיקה עתיקה של איכרים, חסרת סלסולים.
"היודע אתה, ידידי לצרה, מדוע לא תאסוף אצל האיכרים החיים עוד
את המנגינות שלהם והשירים ותקבץ אותם, כמו אני את החוקים, לספר
המוזיקה ההונגרית. מה דעתך, שאני אמנה אותך לשר המוזיקה ותצא
יחד אתי למסע איסוף מקורות, ברור שבמשכורת טובה."
ברור שהכנר המאושר הסכים להצעה של השולטאן.
"אם כן, סיכמנו ואין לנו מה לעשות בבית שלנו. אצא לחופשה ואתה
תלווה אותי בכל מקום."
הוא נטל משרוקית עשויה מעצם ושרק פעמיים. כמו במקרה של קאטו
הופיעו מיד שני סייסים של השולטאן: "אני יוצא בלוויית ידידי
לכמה ימים של סיור בארץ. הכינו כרגיל שני סוסים שלי ותמלאו
היטב את השקים. בשק אחד תכניסו מסוגי הבשר האהובים עליי, לחם
ובקבוק יין דבש. כרגיל. ולשק השני, כמו תמיד, גיליונות נייר,
בקבוק חתום של דיו ואינסוף נוצות אווז מושחזות היטב. בשקים של
ידידי הכניסו אותו מזון, אקווה שימצא חן בעיניו; לשק השני -
היזהרו בשבע עיניים - עטפו בבד עדין ועמיד לרטיבות את הכינור
המופלא ולחוד את הקשת ותשימו אותו בזהירות בזהירות בתוך השק.
ועוד שק תשימו על עורפו של הסוס. אף כאן תמלאו אותו בניירות,
דיו ועטים של אווז. מהרו!"
"נעשה הכל במהירות מרבית", הבטיחו בקול אחד שני הסייסים.
הם עזבו את הארמון מלווים בברכות של אנשי החצר. איש לא שאל
מדוע השולטאן אינו נפרד משולטאנה ומדוע השולטאנה לא יצאה החוצה
להיפרד ממנו. וכן איש לא הרגיש בחסרונו של הכושי, הממונה על
ביטחון השולטאנה. ואם ידע מישהו, מה קרה להם, לשונו הייתה
כרותה. קאטו. ומי האיש, שיעז לשאול את סולימאן המפואר שאלות
כאלה?

השלישית
הם חצו את הפוסטות קצ'קמת והגדולה ממנה של דברצן במישור שממזרח
לטיסה. עדרי בקר, צאן, סוסים וחזירים בפיקוחם של רועים מעטים
סתמו לפעמים את דרכם, כמו חומת בשר לא עבירה. עד שהגיעו לכפרים
חקלאיים גדולים בשפלה ההונגרית. יש שבכפר אחד מצאו רבבה אחת,
שהצטופפה בגלל חוסר ביטחון החיים והרכוש, בשל כנופיות שודדים
המשתוללות בעקבות "הסכנה התורכית". כשנמצאו במרכז כזה נתקלו
מיד בחוסר אמון, ומאות איכרים, מזוינים בקלשונים ובגרזנים,
סבבו אותם כמו להקות דבורים נרגזות. כאן הציל את המצב הכנר,
אשר הוציא מהנרתיק את כינורו ופתח בנגינה קרובה ללבבות העם.
וכך, כשהכנר לא מפסיק את נגינתו, צעדו בתהלוכה חגיגית לבית
המרזח הקרוב, שהיה מרכז אסיפות העם. השולטאן, ששמר היטב על
אישיותו, התכבד בזכות חברו המנגן בגביע יין הונגרי והסוסים
קיבלו טיפול נאות. עת,ה רק אחרי כמה גביעי יין, יכול היה הכנר
לשאול אם זקני העם זוכרים את שיריהם. בתשובה רעם בית המרזח
בשירי עם והכנר, שהוציא את ניירותיו, רשם בחיפזון את המנגינה,
ואחד המשכילים, שידעו לכתוב, רשם את המילים. ורק השולטאן לא
יכול לשאול מה היו פסקי הדין בזמן האחרון, כי אז ברור היה
להמון, שהם מרגלים, שבאו בכיסוי הכנר, להוציא את סודות העם
ההונגרי.
למחרת עזבו מוקדם מאוד את הכפר הגדול ופנו שוב אל השדות
המעובדים.
למזלם ראו כבר מרחוק איכר זקן הולך בעקבות שני סוסים לאורך
התלם הארוך. אך עוד עובדה מוזרה הפתיעה אותם. בכל פעם שהאיכר
גמר תלם אחד, הוא העביר על כתפו ארגז ארוך, המזכיר ארון מתים,
והניח אותו בזהירות על התלם החרוש. כשהתקרבו גילו בארגז המוזר
עשרות חורים, סימן שהיה מישהו בארגז והחורים נועדו לאפשר לנמצא
בפנים לנשום.
"בוקר טוב סבא. אריכות ימים! יישר כוח לעובד!"
"בוקר אור עוברים! תהיה דרככם בטוחה!" השיב להם הזקן והמשיך
לחרוש.
"המתן רגע, סבא. האדמה לא תברח אם תנוח רגע. ברשותך, ראינו דבר
מוזר ורצינו לשאול אותך."
"תשאלו ואם אוכל להשיב - אשיב", ענה.
"בגילך אתה עובד כה קשה, ממשיך לכוון את המחרשה הכבדה בעקבות
הסוסים ונוסף לכך נושא אתה ארגז כבד ומעביר אותו בכל פעם למקום
אחר. ברור שאין בו כסף או דברים יקרים, כי אחרת למה החורים
שנועדו לנשום, בארגז?"
"אמנם דבר יקר אני נושא בארגז, אבל זה לא עניינכם!" השיב הזקן
בנימה בוטה.
"ואולי זה ענייני", השיב השולטאן והציג לפני הזקן את סמל
השליטה, שהחזיק באדרתו.
למראה הסמל, המוכיח שהמחזיק אותו הנהו לא אחר מאשר השולטאן,
כרע לפניו הזקן ברך ומלמל: "יסלח לי אדוני, שמיד לא הכרתי את
התמונה, המודפסת על כל השטרות... תסלח לתולעת הפשטה. מיד אסביר
לכבודו מי מצוי בתוך הארגז. כשאשתי הזקנה נפטרה ולא היה מי
יבשל לי את הארוחה ומי שיטפל בכביסה מלוכלכת, ניגשתי לשכונת
העניים, מצאתי בחורה צעירה ובריאה, שתוכל לעזור לי במשק בית.
ההורים העניים, שהכירו אותי הסכימו למכור לי את הבחורה על מנת
שתעזור לי. מסרתי לה חדר נפרד שחלונו פנה לגינת הוורדים
שגידלתי, ומאז טיפלה הבחורה באוכל, בכביסה, בניקיון הבית. הכל
הסתדר כמו שרציתי, עד היום שבו פנתה אליי העוזרת שלי, שהייתה
צעירה מבתי הצעירה, בסך הכל נערה, והסבירה לי: "ההורים שלי
הסבירו לי מה מתלחשים כל השכנים: הבחורה הצעירה מתגוררת עם גבר
תחת גג משותף; מצב כזה לא ייתכן, עליכם לדעת שאמנם אנו עניים,
אך אנו משפחה דתית... בקיצור אם ברצוננו להמשיך כך, עלינו
להתחתן". לא הייתה לי ברירה. אני בינתיים התרגלתי כבר לבחורה.
הבאתי כומר הביתה ובנוכחות המשפחה שלה נשאתי אותה לאישה.
בהזדמנות זאת כתבתי צוואה והבטחתי שאחרי מותי כל הרכוש יעבור
אל אשתי וכן כל האדמות, שבני הגדול הציע לי לא פעם להחליף אותי
בעבודתי ולדאוג לי, כמו בן נאמן לאביו. ולמה היא בארגז? היא
בעצמה באה אליי ואמרה: "קח אותי אתך לעבודה. בכפר כל הבחורים
לועגים לי: "נערה לקחה זקן תשוש. עזבי אותו ותיקחי אותי ואז
תראי מה זה לחיות עם גבר." אני לא רוצה להישאר בבית לבדי, אז
מאותו היום אני לוקח אותה לעבודה. הארגז נוח, יש בו הרבה חורים
והיא יכולה להסתובב מצד לצד."
"שמא בכל זאת תפתח את הארגז ונראה במה מדובר", הציע השולטאן.
הזקן ניגש לארגז כאילו כפאו שד, ובתנועה נמרצת פתח את הדלת
שלמעלה. לשלושת זוגות העיניים הנדהמות נתגלה ראשון בחור
מעורטל, שזה עתה חדר לגופה של השוכבת תחתיו ואחר כך פנים
לוהטים של נערה ועיניים קרועות לרווחה. הבחור, על אף המצב שהיה
שרוי בו, ניסה לקפוץ מהארגז ולברוח, בטוח שהזקן לא ישיג אותו,
אך הזקן העייף מעבודתו נמצא יותר מהיר ממנו. בתנועה אחת טרק את
הדלת בפניו של הפולש ומיד, כאילו כוחות עיליים לו הפך את הארגז
עם הדלת צמודה לאדמה.
עתה הסיר הזקן את החבל, מדד את אורך הארגז, אחר כך קבע אותו
מרחק באדמה, נטל את שבה הוציא את האבנים מהאדמה והחל במרץ
לחפור בור, כשהוא מלווה את התנועות שלו בשיר עממי עליז: "על
העץ יושב עורב וקורא: "קרא! קרא! הוא מתגעגע כמוני לעליזה
היקרה.
עליזה! עליזה היקרה!
היא נתנה לו אוכל וכיבסה את נוצותיו השחורות
ועכשיו היא נעלמה ונשארו רק זיכרונות, עליזה, עליזה היקרה!"
"הוא יצא מדעתו, המסכן", לחש השולטאן, אך הכנר הוציא מהר מהשק
גיליון נייר ורשם במהירות את מילות השיר ומתחתן תווים של שיר
הונגרי עתיק. השולטאן, הרגיל להוצאות להורג, לא יכול לשאת את
נימתו העליזה של הזקן, שהתכונן לקבור את בחורתו שאהב יחד עם
בחור צעיר ושאל אותו בשקט: "מה אתה בעצם מתכונן לעשות, אישי
הטוב?"
"האם כבודו לא רואה? לקבור את עליזה ואת אשליותיו של זקן
כמוני."
"האם לא חושב, שמוטב היה להביאה לפני משפט והשופט שיקבע?"
"כבודו תהיה כל החיים צמוד לניירות. ניירות קיימים, כדי שישרפו
אותם. אלוהים בעצמו הוציא פסק דין, בחכמתו הצליח לתפוס את השטן
ולקבור אותו באדמה, שלא יפתה עוד בני אדם. בני אדם עיוורים
וחירשים. אני, כבודו, הייתי חירש. כששמעתי בלילות שלא ישנתי את
האנחות שלה ופעם אפילו קריאת כאב, שמוציאה בתולה כשנוטלים את
בתוליה, לו קפצתי אז לחדרה הייתי מוצא אותה מזמן בזרועות
הבחור, שנכנס דרך החלון שבגן לחדרה, כל לילה. כל לילה, כבודו,
עליזה שכבה עם הבחור הזה ואני חששתי להיכנס לחדרה להביא לה כוס
מים, פן תחשוד בי במחשבות לא נאות לזקן. כן, כזאת הייתה עליזה
היקרה!"
כשהבור הגיע לעומק של יותר ממטר, בעט בארגז והוא נפל עם הדלת
למטה. לא הייתה כל אפשרות לפתוח אותו. מהארגז נשמעו צעקות
עמומות, אך הזקן החל באותו המרץ שפתח את הבור לכסת אותו באדמה.
כשהגיע לפני הקרקע, כרע ברך ונשא תפילה לעילוי הנשמות של
המסכנים. אחר נטל את המחרשה ועבר על הבור המכוסה בכמה תלמים
ישרים, עד שלא נשאר סימן מהבור.
"ועכשיו, רבותיי, לאחר שראיתם את עליזה, אני נפרד מכם. עוד רבה
עבודתי לפניכם." הוא רתם את הסוסים לעגלה והוסיף: "אם אתם
רוצים לשוב לכפר ולספר מה ראיתם, בבקשה, עלו על העגלה, ואתה -
הכנר - ראיתי שרשמת את שיר, נגן לי בדרך את השיר על עליזה."
"לא, אישי הטוב", ענה לו השולטאן, "בשביל היום יש לנו מספיק.
לנו יש סוסים שלנו ודרכנו נפרדת. האם מחר תשוב לעבודה?"
"ברור. בכוחות חדשים ובעיניים פקוחות. אלוהים ציווה על אדם
לעבד את האדמה ובסוף העבודה לשוב לאדמה."
כשנפרד הזקן ושיר עליז על שפתיו פנה השולטאן אל הכנר: "ידידי,
איך בעצם קוראים לך..."
"פרנציס, לרשותך."
"פרנציס ידידי, אדם שמצאתי שותף לסבלי, נזכרתי כרגע בפסוק
מהמגילה של אדם שאת שמו אני נושא, איש חכם מכל בני אדם. השמעת
פעם על קהלת?"
"עוד אישה שבגדה בך או באדם אחר?"
"לא. זה שם המגילה. פעם כשרציתי להידמות לסולימאן שידע את כל
השפות, אפילו של בעלי חיים, למדתי מחכם יהודי את שפת העברים
העתיקה ובסוף קרא הוא אתי ופירש את המגילה הנפלאה ומלאת החכמה
ושם - לא תאמין - סולימאן החכם, שהיו לו לא פחות מאלף נשים, לא
מצא ביניהן אף אדם. אני זוכר את הפסוק, כאילו למדתי היום.
הקשב, פרנציס ידידי: "אשר עוד יקשה נפשי לא מצאתי: אדם אחד
מאלף מצאתי, ואישה בכל אלה לא מצאתי" (ז, כ"ח).

הרביעית
הקוראים הצמודים לסדרה "חוק וסדר", אחרי שהחוקרת מוצאת במסרק
שיער זהב ומשוכנעת שהכושי בעל העיניים הגדולות הוא לא הרוצח,
היושב בתאו המבודד, אלא השחקן שמשחק את נרון עם פאה נוכרית
בצבע זהב, שהיא מצאה בחדר האיפור שלו, מתייחסים בזלזול לאמרתו
של שלמה המלך, שנשים שיגעו את השכל שלו, ודורשים מהמחבר להעניש
את האיכר חסר הרחמים שלא מבין את צורכיהם של הצעירים. אבל אל
לנו לשכוח, שבמשך מאות שנים תרגמו כל מיני חכמים את סיפורו; כל
אחד תרם עצה משלו לאיכר איך לצאת מהסבך הזה. והוא, כמו כל
איכר, אמנם לא משכיל אבל בעל "קומון סנס", השתמש בעצות שלהם.
נתחיל: כשחזר הזקן הביתה, נכנס כרגיל למטבח והוריד מהאש את
הקדרה, שבה התחממה ארוחת הערב, אך לא כיבה את האש. לאש יהיה
עוד תפקיד חשוב בעצות יועציו. הוא מזג לשתי צלחות אוכל. עליזה
עדיין לא נעלמה והוא לא הודיע לאף אחד על ההיעלמות שלה. ולכן
אכל מהצלחת שלו ואחר כך במקום עליזה מהצלחת השנייה. כרגיל רחץ
שתי צלחות במים והניח אותן לייבוש על הרשת המיועדת לכך. סימן
מובהק שעליזה עדיין הייתה בביתה. אחרי זמן מה דפק קלות על דלת
חדרה וכשהיא לא ענתה לו, נכנס לראשונה לחדרה. הוא הדליק לו,
כפי שעליזה הייתה רגילה, שני נרות, שם אותם על השולחן ולאורם
ניגש לעשות חיפוש יסודי. הוא פתח את כל המגירות וסגר ביסודיות,
הוא לא השאיר אף מגירה סגורה וכשלא מצא את מבוקשו ניגש לארון
הבגדים. באותה יסודיות פתח את התחתוניות המקופלות, את כותנות
הלילה הארוכות, מישש בעדינות את הבד שכיסה את גופה והעלה חרס.
בסוף ניגש לערמת בגדי חורף, שהייתה מונחת בפינה בתחתית הארון.
הזמן דחק. עוד מעט יבשר תרנגול את בוא השחר. גם ברור היה לו,
שהוא לא ילך מבלי שימצא את מבוקשו, וגם הזמן המתקדם בלי הרף -
קבע. הוא החליט להמר. הוא משך מערמת הבגדים את הבגד התחתון -
פרווה חורפית בעלת כיסים ארוכים. זאת הייתה הפרווה של אשתו
הזקנה שנפטרה, ושהוא נתן אותה במתנה לצעירה, שתעניק חום גם לה
בימי החורף.
הוא תקע את ידו באחד הכיסים והיד נעצרה כבר בהתחלה, כאילו זרם
חשמלי עבר בה. משהו קשה, מרובע, עטוף או תפור בבד. הוא שלף
בשתי אצבעות את החפץ ומיד לפי צורתו הכיר את המעטפה הרשמית של
הצוואה. החבילה הייתה תפורה מסביב בבד עבה. הוא רץ במהירות
לחדרו והביא עמו מספריים. כמה חתכים והבד הוסר מהחבילה. הוא
דחף את הבד לכיסו והחזיר מיד את המספריים. החוקר החכם ביותר לא
ישאל מה עושות המספריים שלו בחדרה.
הוא נטל קודם את תעודת הלידה של עליזה ונדהם: רק בעוד שלושה
חודשים ימלאו לעליזה שבע עשרה שנה. ההורים העניים הדואגים למצב
משפחתם רצו להשיא לו נערה, שיכלה להיות בקלות נכדתו ושהייתה
צעירה מבתו הקטנה ביותר. הוא הסיר מהתעודה ציור של ילדה קטנה,
שיכלה להיות באותה מידה כל ילדה בהונגריה או בעולם אחר. הוא
קרע אותו לארבע חתיכות, ניגש למטבח והשליך אותו לאח הבוער. האש
אכלה אותו ברעבתנות ועוד מעט לא נשאר מאום מהילדה הקטנה, רק
כתם שחור, קטן.
עתה, כשהשיג את מבוקשו, לא מיהר עוד. הוא קיפל בדייקנות את
הפרווה והניח אותה בראש החבילה. אם מישהו יערוך חיפוש ויתקע את
ידיו החמסניות בכיס של פרוות אשתו, המתבוננת אולי עכשיו מגן
עדן, תחייך אף היא למראה אכזבתם של המחפשים. אחרי שווידא, שלא
שינה את צורת החדר, נטל עמו את הנרות וסגר אחריו את הדלת.
בשקט, בשקט, כדי לא להפריע לעליזה במנוחת לילה. התרנגול עדיין
לא העיר אותה להרתיח את המים לקפה לזקן.
הוא נטל כיסא והתיישב מול האח, כשהחבילה מונחת בטוחה על ברכיו.
עתה החל ביסודיות לקרוע את המסמכים. לפי הסדר שבו היו ארוזים.
תעודת לידה לראשונה. לחתיכות הקטנות ביותר וכמו ילד המשליך
חלוקים עגולים וחלקים לתוך הנהר או על פני הגלים, השליך את
החתיכות לאש, שכמו כלב רעבתני בלע כל חתיכת בשר או עצם או אף
לחם, שבעלה זרק לו. חתיכות לבנות הפכו לאדומות בסוף לשחורות.
הוא פורר את החתיכות השחורות ושם לב שלא תישארנה כמה לבנות.
הוא נטל את הברזל, הפריד את הלבנות, אם נשארו, וכיוון אותן
מחדש לאש האוכלת. כשהאש כילתה לחלוטין את תעודת הלידה רצה
להוציא קול צהלה, אך ההיגיון הקר עצר בעדו. עתה גמר עם עליזה.
היא לא נולדה בכלל וברור שלא עבדה אצלו, ומה עוד שלא נישא לה
והוא לא קיפח בגללה את בנו הבכור. תעודת הלידה שלה לא הייתה
קיימת והכומר שהטביל אותה עזב מזמן את הכפר אם לא הפך לאחד
המלאכים, שהיו לו תפקידים אחרים מאשר לעקוב אחרי הילדות
שהטביל.
עכשיו בא תורה של תעודת נישואין, שהורים רצו לשמור עליה, בתור
עירבון, אבל עליזה הטובה התעקשה לשמור על מסמך חשוב כזה לבדה.
הוא הסיר בלעג את הבול, שצייר צייר מקומי, המתאר את שניהם. היא
כולה בלובן והוא בעל שפם שחור, כולו בבגדיו החגיגיים, השחורים.
הוא קרע את הבול לארבע חתיכות והפעם הגיש אותו קרוב, קרוב לאש,
שחטפה אותן: "הרי את מגורשת עליזה ועוד מעט נהיה נפרדים לנצח,
את עם הנער שלך בבגדי רחצה מצחיקים ואני עם משפחתי המכובדת."
לאט לאט, ביסודיות, קרע מהתעודה חתיכות ומסר אותן לאש. לגבי
הצוואה התייחס אליה בכבוד. לא חתיכות-חתיכות בלי צורה, פרפרים
העפים לאש, אלא בעזרת המספריים חתך אותה בצורה סימטרית לארבע
חתיכות וכך המשיך לחלק במספריים כל חתיכה. כשכל החלקים היו כמו
ערמת מטבעות בידו השליך אותם בבד אחת לתוך האש. ושוב החזיר את
המספריים למקומם. אחר כך, בעזרת הברזל הארוך, פורר את הערמה
ואפשר לאש לעכל כל חלק בהיר שנתגלה. עם המעטפה היו לו קשיים
מסוימים. המעטפה הירוקה והעבה יותר נלחמה עם האש ובכל פעם
השאירה שרידי קיומה, שהיה צריך להדליק מחדש ואף השאירה גוון
אחר בחלקים שנשרפו.
ברור שאי אפשר להשאיר את החתיכות השחורות שנערמו באח. אפילו
ילד היה מרגיש, שכאן שרפו חתיכות נייר. היה צורך דחוף לסלק את
הוכחות הבעירה ואולי שרידי נייר, אשר על אף "ביעור חמץ זהיר"
שביצע, נשארו פה ושם, כמו איים בים השחור. הוא מצא מקום שאף
אחד לא יעז לחפש ולחקור את תוכנו. הוא נטל את היעה הרחב וחפר
בערמה חלק נכבד והשליך אותה "לבור היציאה" החפור לא הרחק
מהמטבח. זה היה בור עם קרש רחב המתוח מעליו, שעליו בלי לשבת
עליו, היה כל הזקוק לרוקן את מעיו מקל על עצמו. ולמי שלא הבין,
זהו היה "בית כבוד" או "שירותים" של עם פשוט, כי האצילים או
האמידים השתמשו כבר מימי רומא בסיר לילה, שהיה מונח מתחת
למיטה. אחרי שהעביר את כל שרידי השריפה לתוך הבור, נטל דלי מלא
מים ושפך אותם על הצואה, שהפכה לשחורה. הוא נטל עוד דלי ושפך
את המים, כשהוא גילה שהשחור והאיים הלבנים שקעו בחומר, שהצטבר
במשך שנים.
עכשיו יכלו לתהות למה האש באח כה קטנה ואף אם רצונם להציץ לתוך
"בור היציאה". אפילו החוקר החרוץ ביותר לא ינבור בתוך הבור לא
יחפש חתיכה בהירה שנשארה. המיקרוסקופ המגדיל כל זבוב לפיל
עדייו לא הומצא ואחרי הכל לא הייתה להם סיבה לחקור, כשהם בעצמם
לא ידעו מה בעצם הם מחפשים. מלבד המשפחה. הם יכולים לחפש בכל
אמתלות ובסופו דבר יגלו רק את תוכנו של "בור היציאה".
בדלי המים השלישי רחץ ביסודיות את הידיים שהשחירו, הרטיב את
הפנים וניגב הכל בבד העדין שהיה בכיסו. הבד הפך מיד להחזקת
סירים מפויחים חמים ונזרק לערמת סמרטוטים, ששימשו את הטבחית.
הוא שתה שארית מהקפה, שבינתיים התקרר. התרנגול החרוץ התעורר
מזמן, קרא פעם, פעמיים, ועליזה שלא חיממה את המשקה המשיכה
לישון.
הוא דפק בעדינות בדלת חדרה ואחר כך יותר חזק וכשלא קיבל תשובה,
פתח את הדלת ופרץ לחדרה. המיטה הייתה מסודרת, איש לא ישן בה,
ועליזה לא נמצאה בחדר. הוא רץ לחלון הפונה לגן הוורדים וקרא
בקול רם, שגם השכנים שמעו:
"עליזה! עליזה! תעני לי, היכן את?"
כשקריאה בפיו רץ לרחוב ואחז כל עובר ושב במעילו ושאל אותו:
"ראית אולי את עליזה?"
נשים מבוהלות ברחו מפני השיכור (המשוגע?) לצד השני של המדרכה,
אבל אנשים אמיצים שנעצרו, העזו שאול: "ואיך נראית עליזה זאת?"
"קטנה מאוד בהשוואה אליי. יש לה שיער זהוב ועיניים כחולות."
"לך לפנימייה של סן פטרו. שם מדגרה של ילדות עם שיער זהב
עיניים כחולות."
"היא לא ילדה, היא מבוגרת, רק קטנה."
"מבוגרת? בגילך, אז למה אתה לא אומר: "זקנה". לא, לא ראיתי
זקנה עם שיער זהוב ועיניים כחולות. אולי שיער לבן ובעיניך הוא
נראה עדיין זהוב."
"מה אני מבזבז את זמני אתך. תגיד: "לא ראיתי" ולך לך."
"אני לא עצרתי אותך ולא שאלתי אותך", התגרה בו ההלך, אבל הזקן
לא שמע אותו ושאל אחר: "הראית את עליזה?"
פתע, מבלי לחכות לתשובה, פרץ לחנות המצרכים הגדולה ומבלי
להתחשב בקונים העומדים בשקט בתור, קרא למוכר הראשי, שטיפל
בסחורה של קונה:
"תגיד, הראית את עליזה?"
אם הקליינט היה חסר נימוסים, הרי לא המוכר הראשי:
"בוקר טוב אדון אימרה פרקש" - לראשונה, הודות למוכר הראשי,
נודע לנו שמו של הזקן - "איך הבריאות? לא חורשים היום? לא,
לצערי עדיין לא ראינו את גברת עליזה. היא בטח זקוקה לקפה
ולסוכר. היא בטח תבוא עוד מעט. אני מבטיח לך, שברגע שתיכנס,
אעזוב את כל הקליינטים הנכבדים ואטפל בה. ואגיד לה: שבעלה היה
כאן (מנין הוא יודע, עליזה בטח לא סיפרה לו?) והוא מודאג מאוד
וחיפש אותה. אל דאגה אדון פרקש, הכל יסתדר לצד הטוב."
"אל תשכח להגיד לה, שתשוב מיד הביתה", הזכיר לו הזקן וכמו
שנכנס בלי ברכה יצא החוצה, בלי תודה, בלי לומר מילה.
אבל המוכר הראשי לא שכח את תורת הנימוסים והבליט אותה
לקליינטים המחכים בנימוס:
"להתראות אדון אימרה פרקש, לך בשלום, אל תדאג, אולי אפילו
ברחוב תפגוש את גברת עליזה."
הוא לא שמע אף מילה של המוכר הראשי. אם עליזה לא בחנות, הרי
היא בטח נמצאת אצל ההורים, בביתה הקודם. ושוב פרץ, כאחוז אמוק,
לביתם של הורי עליזה, כשקריאה פראית בפיו:
"עליזה, צאי איפה שאת נמצאת. אני באתי. הבית ריק והאש כבתה כבר
והקפה קר!"
לשמע הצעקות שלו התמלא לפתע כל החדר בדיירי הבית. הראשונה
הגיעה אמה של עליזה, כשהיא מפהקת וקושרת את חלוק לילה:
"אימרה, פרא אדם, האם ככה מעירים את אמה של עליזה? הבאת אותה
וכבר נעלמה בבית. בטח רצה לבובות שלה. בגלל זה צריך להזעיק את
כולם וקיצ'י (קטן) הפיצונת התעוררה ובוכה. מה? לא באת יחד עם
עליזה? התפלאתי, איזה חג היום? אימרה לא עובד ובא עם עליזה. יש
לו בטח מה לבשר לנו. האם היא... תהיה עוד מעט אמא?"
"אני רואה שנכנסתי למשפחת שחקנים. עליזה בטח משחקת עם הבובות,
בזמן שצריכה להכין לי לפני צאתי לעבודה קפה שחור ולארוז לי
קופסה עם דייסה."
"קפה שחור! איך לא חשבתי? שתית יותר מדי "טוקאי" ועכשיו אתה
זקוק לקפה שחור. יאנה, תכיני לאימרה כוס קפה חזק, אבל במהירות
בזק. משהו לא ברור לי ולא הבנתי את דבריך. האם לא באה אתך? כי
עליזה לא אצלנו?"
"היא ברחה ממני באמצע הלילה ואני לא שמעתי."
"ברחה? האם הרמת עליה יד, כעסת עליה בגלל משהו והיא לא
רגילה..."
"אפילו את קולי לא הרמתי עליה, אף פעם. לא היה צורך להרים עליה
יד, על קטנה כזאת, תמיד עשתה הכל לרצוני ויכולתי רק לשבח
אותה."
"ובכל זאת, טוען אתה, היא ברחה באמצע הלילה, כששורצים חמסנים
ושודדים. ולא השאירה לך אפילו מכתב הסברה, עליזה ידעה יפה
לכתוב?"
"לא מצאתי מאומה על שולחנה ולא על מיטתה. אף לא מילה!"
"תמים כמוך, על השולחן או על המיטה, כמו רומנים קלאסיים.
בתחתוניות חיפשת? ולא רק מכתב, אלא יומן, ספר זיכרונות?"
"בתחתו... לא העזתי לחפש בדברים אינטימיים כאלה..."
"לו היית מחפש, היית כבר יודע, שהיא לא ברחה לתוך הלילה השחור,
לא לבדה. היא איננה ילדה תמימה, שהסתפקה במגורים עם זקן.
כשהייתי בגילה כבר נשאתי ברחמי את זולטן."
"השמע לאוזניך מה שאת מוציאה מפיך? את מעזה בנוכחותי להצדיק את
מעשה הבוגדנות של בתך המופקרת. איפה היית, כשלחצת עליה,
שהמטפלת בזקן הגרה בחדר לחוד, אסור לה לחיות תחת גג משותף
ושעליה להתחתן אתי. אז לא הייתי בעיניך זקן, רק אדון אימרה
פרקש, אחד העשירים בהונגריה. את אחי קיפחתי למענה, הכל בשבילה
ובשביל משפחת דלפונים. האם לא חשתם בשינוי במצבכם הכלכלי וביחס
השכנים אליכם, קרובים של אדון אימרה? עכשיו, אני מודיע לך, אמה
של בוגדנית, אם באחד הימים תופיע אצלכם או אצלי עם גור כלבים
ברחם, אני לא ארחם על היילוד ולא אתן לה אפילו גרוש, הפותחן
שלה או אבא, שככה חינך אותה, ישלם. אני אסע לרומא ולפני האב
הקדוש אשבע, שלא נגעתי בגופה ואין לי כל קשר עם יילוד שלה!!!"
"אימרה, למה להעלות תמונות שחורות כאלה, אולי חברה שלה הציעה
לה טיול לכמה ימים, טיול משפחתי והיא הציעה לה להצטרף אליה."
"מנין לך, שהיא הצטרפה לטיול משפחתי, מנין מצצת את בדיות,
אה?"
"היא בטח הזכירה זאת. מוכרח להיות איזה ספר זיכרונות, יומן,
שהסתירה לפניך."
"לא היה כלום!"
"לא חיפשת טוב. מה דעתך שאגש אני ובנותיי לחדר שלה, ניקח את כל
הבגדים שלה ויום שלם נחפש עד שנמצא."
"שם ישנם גם בגדים של אשתי זיכרונה לברכה ואין טעם לחפש בהם."
"נתת לה גם כל הבגדים של אשתך, אתה לא זוכר?"
"מילא. אם את חושבת, שתמצאי איזה יומן או דבר אחר, שעלול לעזור
לנו, קחי את הסמרטוטים. איני צריך אותם בלעדיה."
למחרת הופיעה האחות הקטנה של עליזה והודיעה קצרות:
"אמא אמרה, שאחרי חיפושים מדוקדקים לא מצאה כלום והיא מאוד
מצטערת."
"עתה לא נשארה שום ברירה, אני אגש למשטרה ואבקש את עזרתה."
"למה אתה הולך למשטרה, בגלל כמה בגדים שאמא לקחה? אתה הסכמת."
"שטויות. פשוט מה שאמא לא מצאה, המשטרה תמצא. יש לה יותר
ניסיון מאמא."
הוא האכיל והשקה את שני הסוסים ופנה ישר למשטרה.
"בוקר טוב אדון פרקש! גם אצלך גנבו הצוענים שני סוסים? אתה לא
יחידי. מכל הצדדים אנו מקבלים תלונות ואין זכר ל"טאבור"
הצוענים. נעלמו כאילו האדמה בלעה אותם."
"הסוסים של ברוך השם בסדר, אבל העובדת שלי הצעירה נעלמה.
המשפחה חיפשה בכל הבגדים ולא מצאה שום מכתב ושום סימן, שהיא
רוצה לעזוב את הבית."
"אולי היא הייתה יפה יותר מדי והצוענים חטפו אותה. האם יש לך
תיאור איזשהו שלה, שיוכל לעזור לנו."
"תיאור אין לי, אבל היו לה עיניים כאלה כחולות, כמו השמים,
ושערות זהב טהור."
"התיאור הפואטי לא עוזר לנו הרבה. רוב בנות הונגריה יש להן
עיניים כמו מלאך ושיער זהוב. בת כמה הייתה העובדת שלך?"
"בעוד חודשיים הייתה צריכה להיות בת 17 ואז חשבתי, שאפשר יהיה
ממש לחיות אתה, כמו בעל ואישה."
"והיא הייתה מסכימה? צעירה כזאת?"
"סיכמתי עם אמא שלה והיא עמדה על כך, שהיא תתחתן, כי אסור
לבחורה צעירה לגור עם גבר זר תחת גג אחד."
"אבל היא? לא היה לה בגילה חבר, בגיל כזה. לא ראית ולא שמעת
ממנה?"
"אני עבדתי ממוקדם בבוקר וגם היא הייתה עסוקה בהכנת קפה
בשבילי, בכביסה שלי ובכלל בבית שלי."
"אני מבין שהיא עשתה את כל העבודות, שכל אישה עושה חוץ מדבר
אחד..."
"כן. חוץ מדבר אחד ואני חיכיתי בסבלנות שתגיע ל-17 ואז הייתי
נותן לה את שמי..."
"אבל בהתקרב ל-17 היא פשוט הסתלקה ותפקידנו יהיה לגלות עם מי.
נו, להגיד את האמת, אדון פרקש, לא עזרת לנו הרבה, אבל נעשה מה
שאפשרי כדי להחזיר את האבידה."
"אם תעשה זאת אזמין אותך לארוחה עשירה שרק מלכים אוכלים
אותה."
"עצור בך, אדון פרקש, זאת נקראת אצלנו הבטחת שוחד ואתה מדבר עם
נציג המשטרה."
"למה שוחד? אני אזמין את כל השכונה ובין אלה גם אותך."
"זה דבר אחר. ואתה מסוגל להזמין את כל השכונה?"
"עוד יותר טוב, במקרה שיהיה איזה דבר חדש מה הכתובת שלך?"
"רחוב המדירים. בית גזדא. כל אחד מכיר את בית גזדא."
"ומי העניק לך את התואר "גזדא"? השולטאן השליט הנשגב או המלך
שלנו בטרם נפל בקרב גיבורים נגד התורכים?"
"לא השולטאן ולא המלך שלנו היקר. העם העניק לי את התואר, אחרי
שקיבל, מתי שביקש כל מיני הטבות... אהה. העיקר לא אמרת לי. מה
שם הכלה שרצית לשאת?"
"לא שאלת אותי. עליזה, עליזה, נשימת חיי."
"אל תדאג גזדא פרקש. אם נעלה על דבר מה, מיד נודיע לך."
"רב תודות לך אדוני החוקר, כל חיי אהיה אסיר תודה לך."
מבניין המשטרה ניגש אימרה לחנות של יושיקה, ששימשה מעין מועדון
של קשישים שלא יצאו עוד לעבודה ולא הקשו על חיי הצעירים בדיבור
על עבר. בחנות של יושיקה אפשר היה לרכוש חצי קילו לחם שחור,
"קולבסה" (נקניק) טרייה וטעימה, מפולפלת היטב בטעם הונגרי
ובקבוק של יין זול, אבל מתוק.
הוא רק התקרב לחנות, כשברחוב רחוק וקרוב נשמעו קריאות דחופות:
"גזדה אימרה! מחפשים אותך במשטרה! אימרה תיגש מהר למשטרה!"
הוא נעמד, כאילו מוכה רעם ונשימתו נעצרה לרגע. הייתכן שבמשטרה
קיבלו ידיעה ממקור סודי על הבור, שהזוג הצעיר שכב בו. הייתכן
שהמשטרה בעקבות ידיעה חפרה וגילתה... והייתכן שהבחור בארגז
הצליח לפתוח אותו ולסלול את דרכו החוצה ואחר כך לבחורה?
שטויות! חזק מהבחור לא היה מצליח להתגבר על שכבה של מטר אחד
ונוסף לכך מבלי לנשום כל כך הרבה שעות. אז יש סיבה אחרת לקריאה
זאת. הוא מיהר לבניין המשטרה ובעקבותיו כמה מכרים לאט,
בזהירות, צמאי שערורייה. אדון אימרה פרקש מוזמן למשטרה!
כשגילה השוטר החוקר את העדים הבלתי רצויים יצא אליהם ופנה בקול
חריף:
"רבותיי, אין לכם מה לחפש כאן. כאן לא לשכה ציבורית לידיעות
וזה שם דבר שפוגע בגזדא אימרה. פשוט הוא פנה אליי, שעובדת שלו
נעלמה ובמקרה מצאתי קצה החוט. אבל זה לא נוגע לכם. בבקשה
התפזרו ותלכו לעסקים שלכם."
כשהתרוקן הרחוב פנה באדיבות לאימרה: "כמה דקות אחרי שעזבת את
בניין המשטרה נכנס מתלונן אחר, אשר קידם את החקירה שלי בצעדי
ענק. היה זה אבא של בן, בן 17, אשר התלונן שדווקא בלילה הזה
שעליזה שלך נעלמה נעלם בן שלו. אבל בניגוד לעליזה המסתורית הוא
השאיר לאבא על השולחן מכתב: "תסלח לי אבא, שלא הלכתי בדרך,
שחינכת אותי. במקרה גיליתי גן ורדים משכר ובו ורד אחד נפלא,
שכבש מיד את לבי. בו במקום החלטנו להתחתן. אל תחפש אותנו אבא,
כי לא תמצא אותנו. היה לנו קצת כסף ומצאנו אנשים שהיו מוכנים
לקדם אותנו ולהרחיק אותנו מהבית, כפי שביקשנו. אל נא תלך
למשטרה. היא לא תוכל כלום לעזור לך. בנך האוהב אותך."
"אי לכך גן ורדים מסתורי הוביל אותי לשביל הנכון. לא פעם
במסגרת התפקיד הייתי מבקר את רחוב המדירים וכל זמן הדהים אותי
ריח חזק של ורדים וכששאלתי הגרים בסביבה מה הסיבה לריח, ענו לי
בקיצור "גוליסטן" (גן הוורדים, בפרסית). עתה, חשבתי, שמא אתה
תרחיב את הידע שלי על הוורדים."
"מקור השם הוא כבר במאה השביעית, כאשר הממלכה הפרסית בימי שה
עבאס חדרה לאירופה, והמדינה הפרסית קשרה קשרים ידידותיים עם
ארצות אירופה, כששנאה משותפת לתורכיה המוסלמית אפשרה קשרים
הדדיים מסחריים-פוליטיים. זהו הזמן שבו היצירה הגדולה של הסופר
סעדי "גוליסטן", המלאה משפטים מוסריים, וביניהם עצות למלכים,
חדרה לאירופה ותורגמה לשפות רבות. הוותיקים הגרים ב"רחוב
המדיארים" שלא קראו את סעדי במקור ולא בתרגום, לא יודעים שכאן
גרה נסיכה, אשת שייח אמיץ שבכל פעם שהיה יוצא למלחמות נגד
האויבים השתעממה מאוד והשייח, כדי לרומם את נפשה שתל לה גן
ממאה ורדים שונים. כשבאתי לכאן, היה המקום מוזנח והיו בגן יותר
קוצים מוורדים. שכרתי גננים רבים, והם סידרו שוב תעלות מים,
שהשקו את הגינה מבלי שידו של אדם נגעה בהן. על יד "גוליסטן"
הקמתי את ביתי, "בית גזדה" ובחדר הפונה אל גן הוורדים הושבתי
את עליזה. וכך בעצמי אפשרתי לחתול צד ציפורים לחדור."
"אל תחשוש אדון פרקש. עתה יכול אני לקשור חוט לחוט וללכוד
אותם. עוד היום אשלח לכל תחנות המשטרה ולכל בתי המלון, הנמצאים
תחת פיקוחי, שמיד יודיעו לי אם יגלו זוג צעירים וישתדלו
באמתלות כלשהן לעצור אותם. עתה הם בלי ספק בידי ואם פעם ארצה
להודיע לך, אל תיבהל ורק בפנים מלאים שמחה תיכנס למשרדי."
"עודדת אותי מאוד ואני מקווה שלגילוי שלך יהיה המשך", יצא
בפנים שמחים, הנראים לכל העוקבים אחריו, אימרה פרקש.
בבית חיכו לו הבן הגדול עם אשתו כשידיהם מלאות סירים וקדרות
שונות עם אוכל. הם העירו את האש שמזמן כבתה וחיממו אוכל בשביל
אביהם.
יחס כזה של אדם הנוקשה כלפי בניו, כשכל אהבה נתונה לעליזה שלו,
ריגש את הזקן.
"באמת, לא הצטרכתם להטריח עצמכם. אני כפי שרואים יש לי הכל.
לחם, קולבסה ובקבוק יין."
"אז כל היום, בבוקר ובערב, תאכל לחם שחור ו"קולבסה" ותשתה יין,
עד שחלילה תיהפך לאלכוהוליסט הקשור לבקבוק שלך. לא, היות
וחיממנו את האוכל, שב ליד השולחן כמו פעם וסעד את לבך במעשי
ידיה של אשתי", התעקש הבן הגדול.
מאז היו מביאים כל יום בשעה קבועה חבילות עם מזון מוכן ומחומם,
והוא אכל, כמי שכפאו השד. עד שביום אחד הגיע להתפוצצות:
"אבא", בכה הבן הבכור, "זה לא יכול ככה להמשיך. אנשים ברחוב
נעמדים ומביטים עלינו ואומרים: "לזקן יש כנראה מחלה מסוכנת, אם
הבן מבזבז את עבודתו ומביא לו אוכל, שאשתו בישלה. מעניין שהזקן
מסכים למצב כזה ולא לוקח לו מנהלת לבית. אין גברת שהייתה מסרבת
למסור לו את בתה, שתנהל לו את הבית".
"אתה יודע טוב, שעד שתהיה לי תקווה, שעליזה תחזור אליי, ותהיה
במצב שתהיה, לא תגור שום בחורה בחדרה."
"עליזה שלך מתה, לכל הפחות בשבילך, אתה יודע זאת היטב. מתה
ואתה צריך לחיות, כמו פעם", הצטעקה אשתו של הבן הגדול.
היא בעצמה לא ידעה שמילים אלה ישפיעו במידה כה אכזרית על
אימרה. פניו הלבינו פתע, ובקול רועד שאל: "מנין לך, שהיא מתה.
מי סיפר לך, שמתה, מי ראה אותה מתה? איך מתה?"
"איך מתה? שד יודע איך מתה. העיקר שבשבילך היא מתה. אם בחורה,
שהתייחסת אליה כאל אישה והיית מוכן לקפח את כל בניך למענה,
בורחת ולא כותבת מילה: "סליחה! הייתי מוכרחה!" או דברים דומים,
אז היא מתה בשבילך והיא לא שווה שאפילו דקה תחשוב עליה", צעקה
בזעם אשתו של הבן הגדול.
"ככה את חושבת? ואם אנשים ברחוב מדאיגים אתכם, אני מזכיר לכם,
שבכלל לא ביקשתי מכם, אפילו להדליק את האח!"
פה התערב האח הגדול: "היא בכלל לא חשבה לפגוע בך. להיפך, היא
דאגה, שלא תהיה תלוי בנו ותרגיש את עצמך עצמאי, מלא ביטחון
עצמי, כמו פעם."
"אני מחכה להודעה חשובה מהמשטרה ועד שלא אקבל אותה, לא יחזור
אליי ביטחון עצמי. קצת סבלנות. השוטר החוקר הבטיח לי שיגיע
לפענוח התעלומה במהירות ואז יודיע לי: להנה או להנה."
ואמנם כבר בעוד שבוע נקרא אימרה לבניין המשטרה: "מזל טוב, אדון
פרקש, המשטרה שלנו עובדת ביעילות. הזוג נתגלה באחד מבתי מלון,
שמיד מסרו על הימצאם שם ומיד נעצר. הם אמנם לא אסורים, אך
נמצאים בלי הרף בפיקוח המשטרה, שידיה קשורות. מה לעשות, העניין
הוא לא כל כך פשוט, כפי שציירתם אתה או אביו של הבן. בכלל לא
פשוט. על סמך תעודות שהציגו בשעת החקירה היא לא נקראת בכלל
עליזה מבית פרקש, בכלל השם לא דומה לעליזה. אמנם יש לה עיניים
כחולות ושער זהוב כמו עליזה, אבל התעודה עם החותמת הרשמית
וחתימות רשמיות אומרת בפירוש, כפי שהיא טוענת, שהיא לאורה סבו
ואילו הוא, שאבא מסר לי את תעודת בית הספר שבו למד, איננו בכלל
מה שהתעודה טוענת, אלא דירדי קודה. חוץ מזה אין להם כלל רצון
לברוח, אלא הם מבקשים בכל לשון של בקשה להיפגש עם הנספח
התורכי. תאר לך, נער בשם קודה מבקש להיפגש עם הנספח התורכי.
דבר מעניין שקודה זה מדבר תורכית רהוטה, כמו יליד תורכיה.
שאלנו את אביו, מנין רכש תורכית כזאת. גם לפי התעודה שלו
מתברר, שידיעה תורכית שלו היא בסך הכל "כמעט טוב", ולגבי העלמה
אף היא מדברת אתו תורכית. אם זאת עליזה..."
"עליזה ידעה בסך הכל עשר מילים תורכיות, כמו "אק-מק, נם תודו",
אך ייתכן שכשאני עסוק היא למדה מאיזה ספר תורכי", הגיב אימרה.
"כפי שאמרתי העניין הוא כלל לא פשוט. העיקר, הנער השיג פגישה
עם הנספח לתרבות וזה, אחרי שהוקסם משליטתו בתורכית ומחלומותיו,
העביר מיד מסר לשולטאן, והשליט, שידוע מגישתו לתרבות, המליץ
מיד מלגה לזוג. הנער, על סמך המלצתו של הנספח, יתקבל באיסטנבול
הבירה באוניברסיטה באגף לרפואה, כפי שביקש. כן, האחראי על דיור
סטודנטים הכין לו חדר עם שתי מיטות וכן אוכל במסעדה המקומית
בשביל שניהם. שכחתי להוסיף שהנערה ביקשה ללמוד בסמינר לגננות
ומורות בכיתות הנמוכות, וגם לה הובטחה מלגה על-ידי השולטאן, כל
עוד תשרת את המדינה כגננת בגן ילדים רשמי וגם כל עוד לא תהיה
אם לשלושה ילדים ואז הבטיחה שתהיה עוזרת לבעלה הרופא, אשר
התנדב שמיד אחרי גמר לימודיו יצא לתורכיה האסיאתית וימסור שם
לתושבים הלא מפותחים את זמנו לשמירה על בריאותם.
"עד כה ההודעה משמחת, אבל מכאן יש תוספת מפורשת, עם חותמת של
השולטאן: "ההורים מתבקשים לא לחקור, לא לבקש את קרוביהם
באוניברסיטה ולאפשר להם ללמוד כמו לכל אזרח תורכי. (שכחתי
להגיד לך, שהם בעצמם ביקשו, שלא רוצים להיות חצי תורכים ודרשו
מקאדי שיהפוך אותם למוסלמים אמיתיים). הורים שבניגוד לרצונו של
השולטאן יציקו באיזו צורה לקרובים ייאסרו ויבלו בגלות בערבות
אסיה."
"זהו הקוץ באליה ואני נאלץ אותך להזהיר בצורה חמורה ביותר: שכח
את עליזה, תחשוב עליה כעל מתה ולא יהיה לך בעתיד כל קשר איתה.
איננה. סוף. אחרת תהיה מרה אחריתך. אותם דברים אמרתי לאבי הנער
ואני מקווה שתתנהג בהתאם לאזהרתו של השולט עכשיו במדינה. כל
טוב ושלום, שלא נתראה עוד, אדון אימרה פרקש. קבל תנחומים, אבל
מה לעשות. זהו החוק ואני מבצע את החוק. זכור את דבריי,
בבקשה."
בצאתו מהמשטרה קנה בקבוק משקה חריף ובו במקום רוקן את חציו
ובדרך הביתה לגם בלי הרף ממנו. בביתו מצא כמעט את כל המשפחה
המודאגת, מה תחליט המשטרה:
"תשמחו כולכם", קרא בקול לא משלו. "סוף סוף השגתם את שלכם:
עליזה שהייתה שלי ולא שלי איננה. את צדקת, היא מתה ובמקומה חיה
לאורה, שמפטפטת תורכית. הזה במשטרה הוא שיכור ובכלל כולם
שיכורים: כולם במשטרה, הנספח לתרבות התורכי, מזכיר השולטאן של
תורכיה, תתארו לכם שיכור כמו רבי לוט. וכולם אומרים שעליזה
חיה, אך בשבילי היא מתה. נו, מה תעמדו ככה כמו גלמים ולא תכבדו
את האבל?"
"מרתה, תגישי מהר לדוד אימרי כוס קפה שחור!" ציוותה אשתו של
האח הגדול.
"הנה לכם רעיון מעוות של אישה. אני בא לספר לכם חדשות ואתם
מגישים לי קפה שחור. האם אין ביניכם גבר, שיגיש לי משקה
גברי?"
שלושת האחים, אחרי התלחשות קצרה, ניגשו אליו והגישו בקבוק יין
כבד. הוא לגם בבת אחת חצי בקבוק והמשיך בקול לא משלו:
"אני הרגתי אותה, כי היא בגדה בי בבחור הזה, וגם אותו הרגתי,
והנה היא חיה ונוקמת בי." ומיד פתח בשיר, שחיבר:
"היא שוכבת בארגז ופיה מלא אדמה שחורה
ועכשיו היא תהיה גננת או אפילו מורה
וזה ששכב עליה ובאין אוויר נרדם
עכשיו חי אתה ויהיה רופא מפורסם,
כך אמרה המשטרה והיא כולה שיכורה
שלא יודעת, ששניהם באדמה שחורה".
עוד לגימה מבקבוק והוא שכב על הספה, כשרגליו על האדמה. נחירות
קולניות העידו, שהוא, בהשפעת המשקה, נרדם. שוב התלחשויות בין
הגברים, כשהאח הגדול מחלק פקודות ולפתע הרימו אותו בידיים
חזקות, שירשו מאביהם, ונשאו אותו לעגלה, שחיכתה לפני הבית.
בדרך, עקב טלטולים, התעורר לרגע אימרה ושאל:
"שודדים! לאן אתם לוקחים אותי. לא תקבלו שום כסף!" ושוב נרדם.
כששוב התעורר שכב במיטה חדשה בלי נעליים ובלי בגדים, מכוסה
בשמיכה:
"איפה אני?" קרא, "מי נתן לכם זכות להפשיט אותי?"
"אני אמרתי להם", ענתה לו באומץ לב אשתו של האח הגדול.
"את העזת להפשיט אותי, כאילו הייתי תינוק, את! אישה!"
"אני לא נגעתי בגופך מלא הקיא. זאת עשו הבנים שלך הנאמנים. אני
ציוויתי רק מיד לכבס את כל הלכלוך ולגבי השאלה: "איפה אני?"
הריני להודיעך שאתה נמצא עכשיו בחדר שלך. עם צאתה של יאנינה,
אחרי שבעלה קיבל משרה ממשלתית באחת מערי ספר יחד עם דירה יותר
מפוארת, התפנה חדר ואנו החלטנו שהחל מהיום תצטרך לעזוב את חיי
הרווקות ולחיות יחד אתנו, כי אינך מסוגל לחיות לבד."
"ומה יהיה עם "בית גזדא"?"
"את זה תחליט האסיפה המשפחתית. יותר מדי זיכרונות קשורים עם
הבית הזה."
"את צודקת מרלן, נצטרך לשנות את הכל."
"השבח לאל הגדול, שאתה זוכר את שמי, מבלי לריב אתי."
"הזקנים טבעם להיות נרגנים ולריב בלי סיבה."
"אבל אתה לא זקן כמו כולם, רק אישה סובבה לך את השכל. נקווה
שאם תזכור שהיא מתה, תהיה שוב צעיר ואדם טוב כמו פעם."
"ועוד תגלי לי מרלן, מדוע כל הגברים הם בבית ולא בעבודה."
"כי אין לנו עבודה, אבא, קצת האדמה שנתת לנו, מזמן גמרנו",
לקחו פתע הגברים יוזמה וענו כאילו במקהלה מדוברת.
"מה, אני בעל כל כך הרבה אדמות, ונתתי לבניי הטובים רק קצת
אדמה."
פה לקחה שוב יוזמה מרלן:
"שכחת, שרשמת בצוואה את כל האדמות למופקרת הזאת, צאן, בקר. הכל
בשבילה וקצת לבניך."
"אין כבר צוואה, אין שום מסמכים. חיפשתי. כולם נשרפו באח
ונזרקו לבור יציאה. עיניי ראו את זה ודי לחכימא ברמיזה. עכשיו
כש"ההיא" מתה באופן סופי, חסל כל סדר הקיים עד כה. תנו לי רק
כמה שעות לישון בשקט וכשאתעורר בראש צלול הכל אשנה. זאת היא
הבטחה שלי."
"חבר'ה, לעזוב מיד את החדר, אבל בשקט, והקטנה עם העיניים
הכחולות והשיער הזהוב אם תעז כרגיל להרים את קולה, אתן לה על
ישבנה הגלוי, שתזכור לשתוק, כשכל המשפחה שותקת. לילה טוב,
אימרה, ותחלום על הימים הטובים לכולנו, גם לך."
למחרת מאוחר בבוקר, כשרחץ את פניו במים קרים, לבש בגד חגיגי
שחור ואכל ארוחה משלוש ביצים מטוגנות מעורבות בנקניק דק, שתה
ספל ענק של קפה שחור, התרומם אימרה מהכיסא ובקול שהיה רגיל
להשמיע, ציווה:
"לרתום את כל העגלות. אנו יוצאים לשדה. כל המשפחה!"
פרצה המולה. נשים רצו לחדריהן ללבוש את השמלות הצבעוניות
ביותר, כמו בימי חג. גברים לרגל המאורע החגיגי, כולם החליפו את
בגדי העבודה לבגדים שחורים וחבשו מגבעות גבוהות עם נוצות
ירוקות. מדץ', מתוך תחושה של השעה, נטל עמו כלי פריטה, שבדרך
כלל לקח לנשפי ריקודים. סוף סוף יצאה כל השיירה בטור אחד ארוך
לרחוב.

"איזה חג הוא לכם?" שאלו עוברים ושבים ברחוב.
"יום תחיית המתים. זה יום הולדתו של אבינו, אימרה."
כשהעגלות הגיעו לשדות אימרה, הסתדרו מיד בחצי עיגול בשטח לא
מעובד, שאדמתו הייתה עדיין לא חרושה וקשה מתחת לרגליים. אימרה
נעמד בעגלה, דומה לשחקן היחיד לפני הקהל:
"אחיי ואחיותיי, בני משפחתי הגדולה והמכובדת, אני, אימרה פרקש,
מודיע בהזדמנות זאת, שאחרי הפסקה ארוכה ומכאיבה לכולם, אני
חוזר למשפחתי, שנטשתי למען אישה, שהייתי מוכן למסור לה הכל על
חשבון משפחתי, על מנת שתחזיר לי אהבה תחת אהבה. היא שילמה לי
בבגידה ואכן מתה, איננה, לפעם האחרונה איזכר בה. ולמען לחזור
למשפחה, שנפרדתי ממנה, אני מוכן לשלם בכל רכושי, אני מדגיש
בכל, אפילו בביתי. מהיום חסל סדר הרכוש שלי ומתחיל רכוש של
המשפחה. מחר אביא שני מודדי קרקע ממשלתיים, שיחלקו את כל השטח,
שנמשך למרחקים לארבעה חלקים שווים. חלק ראשון לאישטוון, בני
הבכור, חלק שני לזולטן, שנולד לאחריו, חלק שלישי למיקלוש,
הצעיר בין שלושת האחים, שאמכם היקרה הביאה לעולם והחלק הסופי
אני משאיר לעצמי, ואף אותו אמסור בבוא השעה. האם יש שאלות או
השגות בחלוקה זאת, הגידו, אל תתביישו ואל תפחדו, זהו הזמן."
"אני, יש לי השגה בשם כל הנשים", נשמע קול אמיץ של מרלן. "עד
כה בזבזת כל הרכוש המשפחה בשביל אישה אחת על חשבון בניך ושאר
המשפחה. עתה פיצית את בניך אבל קיפחת את כל מין נקבה. אני,
מרלן, הראשונה, דורשת את הזכויות שהענקת לבניך בשמי ולמען
בעלי, שנתקבל למשפחה והוכיח את נאמנותו. כדי שיהיה ברור, אינני
דורשת שתקצץ את אדמות אחי, אבל בחלוקה זאת שכחת משהו, ששייך לך
ולא לקחת בחשבון."
"שמא תזכירי לאדם זקן, שטבעו לשכוח, מה שכחתי ואת מבקשת למענך
ולזדור שלך?"
"ושוב השבח לאל הגדול, שאתה זוכר את שמו ורק רכוש השווה אלפי
זהובים שכחת."
"באמת, את מסקרנת אותי, מרלן היקרה."
"האם באמת שכחת שבפוסטה יש לך מאות ראשי בקר ומאות בני צאן
שלך, שרועים שאתה לא מכיר אפילו את שמם, חולבים אותם, מוכרים
את חלבם ופעם בכמה חודשים מעבירים לך דרך סוכן שלך פרוטות. כן,
פרוטות, שאתה לא לוקח בחשבון. אני, מרלן, יחד עם זדור, מבקשת,
לא - דורשת, למסור לנו הזכות לנהל את הרכוש החי, אם לא הזכות
להיות בעלים חוקיים שלו."
"ניתנה לכם הזכות להיות בעלי הרכוש החי", קבע אימרה בו במקום,
"אבל תאמר לי, זדור, מה עולה בראשך, במקום להיות פקיד מכובד
להיקרא "יוהאס" פשוט?"
"אני מבטיח לך, שלא אהיה רועה פשוט, הגם אחליף את כל העצלנים.
הרעיון בא לי לעסוק בבני בקר ובצאן, כשלרגל תפקידי ביקרתי
באוסטריה ופעם במסעדה הזמנתי חתיכת גבינה. לא היה בה קמצוץ של
מלח, היא הייתה תפלה ובאין רואים נתתי אותה לחתול, שטייל בין
רגליי. ואז צץ לי רעיון - מדוע שאנו ההונגרים, שכל כך אוהבים
פפריקה, לא נייצר גבינה הונגרית אמיתית, שכל אחד יאהב, ויעמדו
בתור לרכוש אותה; גבינה מתובלת בפפריקה, שתצבוט שפתיים ואחרי
אכילתה מוכרחים לשתות כוס גדולה של יין, שאחינו ארפד יגדל
בכרמו, אם תמסור אף לאשתו חלקה לא גדולה, כמו לבניך, בה יטפח
כרם עם זן מיוחד, שיביא מצרפת."
"רואה אני שבהעדרי חוללתם מהפכה בביתי. בחפץ לב אמסור לארפד
חלקה, כמה שתהיה נחוצה לו לכרם, ואני מקווה שעוד אזכה לטעום את
הגבינה שלכם ולטעום כוס יין שטעמו משובח."
"ויהיה לו ריח של ורדים, שגדלים בביתך."
"רק בלי ורדים ואת הבית תהפכו ליקב, אם יהיה לכם צורך בו. נו.
זה הכל?"
"זה לא הכל", נשמע קול צעקה ילדותי.
"נכון. העיקר שכחנו, את ה'קיצ'י' (קטנה) שלנו. ומה את דורשת
"פרינצסה" (נסיכה) שלי?"
"פרינצה, פרינצה, סבא שאני מעריצה. מה יהיה אתי?"
"היא צודקת", קרא אישטוון, "עד שתגיעי לגיל 17, אני אמסור מדי
שנה על חשבונך אלף זהובים וכשתצעדי בשמלה לבנה תחת החופה,
אמסור לך סכום נכבד, שלא יגידו שפרינצה מסכנה. מי עוד מצטרף
להצעתי?"
"כל האחים", נשמע פה אחד.
"ואותי, שכחתם?" קרא אימרה בקול עליז. "עוד אבינו חי ועוד רכוש
אתו, בכל המוסדות, ועתה די לדיבורים. מי "מדיאר" יצטרף אליי."
הוא פתח את מעילו והבליט את חגורתו הרחבה והנוצצת. ראשון הצטרף
אליו אישטוון, פתח את מעילו ואחז בחגורתו של אביו. אחריו ירדו
כל הגברים ואחזו בחגורות איש לרעהו. אזי ירד מדץ' וכלי פריטה
שלו והחל לנגן את נימת הריקוד העתיק:
"מדיאר הוא עם עתיק,
מדיאר עם אמיץ
ונלחם סביב סביב
מהר..."
הם צעדו תחילה לאט בעיגול, אבל עד מהרה המריצו את קצב הסיבוב
יותר מהר. כשגופם נטוי קדימה, עפו ממש בעיגול, כשמדץ' ממריץ
אותם יותר ויותר ומחיאות כפיים של נשים מלוות אותם. עד שלפתע
אחד מהם ידיו נשמטו מהחגורה ועף כמו גוף מת הצידה. ובעקבותיו
נפלו יתר הרוקדים וישבו כשרגליהם מפושקות, ונשימתם מהירה על
האדמה, כשמחיאות כפיים של נשים משבחות את מאמצם הפיזי. כעבור
כמה דקות מדץ', שהיה הממונה על המחול, הודיע: "ועכשיו בת בוחרת
בן, ולהסתדר בטור, ותזכרו - שני צעדים קדימה ושלושה אחורה.
קדימה!" וכשעייפו מריקודים והתיישבו על האדמה, לא תם תפקידן של
נשים. הם החלו להוריד מהעגלות כיכרות לחם, נקניק עדין ובקבוקים
גדולים של יין ארוזים בקש.
וכשאחרון האוכלים סיים את הארוחה בגיהוק קולני, נשמע קולו של
מתיאס:
"הקהל מתבקש לכמה רגעים להשתתק. פרנץ הקטן רוצה להקריא
בהזדמנות זאת שיר שחיבר לכבוד סבא", וכשנעמד על העגלה מול סבו
התחיל:
"סבא שלנו חזק משור,
את 120 כמו כלום יעבור,
כמו הרקולס גיבור זה מאגדה
כשיחרוש יאחז מחרשה בידי פלדה
סבא התרחק מאתנו אך כשחזר
אין איש מאתנו שלא מאושר
ואכן נודה לאל הגדול
שיחזיק אותו בינינו שנים...
וזה הכל."
וראה פלא. כשסיים הילד את תפילתו, כרע כל הקהל על ברכיו, הצטלב
ונשא תפילת הודיה. רגע עמד אימרה נרגש מהמראה המופלא, אך מיד
נזכר מה מעמדו וקרא בקול מצווה:
"אחיי ואחיותיי יכולים פה לילה לבלות, אבל מחר עבודה לפנינו.
לרתום את הסוסים, ובטור, כפי שבאנו, חזרה לבית".
יכולנו עוד להביא דוגמה על גילו, האישה החמישית, הבוגדנית, אך
נתאפק באלה שהצגתי לפניכם, כדי לגמור את סיפורנו בנימה נעימה,
איך אומרים, בהפי אנד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כולם מדברים על
שלום,
אף אחד לא מדבר
על צדק.


אם אני כבר פה
מדבר,
למה דף אחורי?
סלוגן זה דבר
חשוב ביותר
למדינה,
למה אתם שמים את
זה מאחור?
זה כמו, זה כמו
פח אשפה, זבל,
של מסעדות,
שתמיד שמים
מאחור.
אתם מחשיבים את
עצמכם לסינית
משלוחים שזורקים
את הזבל שלהם
מאחור?
יצא קצת ארוך,
מיילא.

אחד שלא מזדהה
בקצת דברי תוכחה


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/7/06 19:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אריה חורשי

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה