התכנסנו כל החבר'ה שמתו באותו שבוע בחורשה שלייד שערי גן עדן.
כולם היו נראים דיי גלמודים ובודדים כאלה, אבל אני למזלי מתתי
עם דנה, שמעבר לזה שהיא הבת זוג שלי היא גם החברה הכי טובה שלי
(כן אני יודע שזה נשמע נדוש, אבל זאת האמת). "אז מה הולך להיות
עכשיו?" שאלה דנה- "בטח כמה מינהלות ואז יתחיל הגיבוש" עניתי
בהססנות מסויימת, האמת שלא היה לי מושג מה הולך להיות, זה לא
מהגיבושים שאפשר למצוא עליהם חומר באינטרנט. ולפתע על הבמה
בקדמת החורשה עלה בחור עם כובע מצחייה שחור ומשקפי שמש, התקרב
אל המיקרופון והתחיל לדבר: "ברוכים הבאים כל המתים, אני אלוהים
ואני אחראי על המיון לעולם הבא". לפתע הסתרר שקט איימים בקהל,
והוא המשיך: "מה שאתם הולכים לעבור בשבוע הקרוב זה בעצם גיבוש
שבסופו יוחלט מי הולך לגן עדן ומי לגיהנום. איך שאני אסיים
להגיד את הדברים הללו, כל אחד ממכם ילך אל הדוכנים שלייד עצי
התפוח ויקח מספר, זה יהיה  מספר הכיתה שלו, כפי שאתם יכולים
לראות- על הגדר מאחורי תלויים מספרי הקבוצות. כל אחד שלקח מספר
ילך למספר שעל הגדר ויחכה שם בשקט עד שהמלאך שמעביר לכם את
הגיבוש יגיע. יש שאלות?"-
"כן!" צעק אחד מהקהל, "מה קורה אם מישהו נופל רפואית?"-
"גיהנום! עוד שאלות?"- "כן!" צווחה עוד מישהי, "אם אני מסיימת
את הגיבוש ולא עוברת, אני יכולה לערער ולבקש גיבוש חוזר?"-
"לא! אף אחד לא עושה את הגיבוש הזה פעמיים. עוד שאלות? לא?
יופי. בהצלחה!".
אני ודנה הלכנו לעצי התפוח לקחת מספרים, אמנם כשהגענו לשם
היינו צריכים להתפצל מכיוון שהיתה הפרדה בין  בנים לבנות.
עמדתי לפחות שעה עד שהגעתי לפקידה שנתנה לי את המספר הגורלי,
ואיך שיצאתי מהתור, דנה נעמדה מולי ושאלה בהתרגשות איזה מספר
קיבלתי. "45" אמרתי, ולפתע ראיתי שיורדות לה דמעות. "מה קרה
דנוש?" שאלתי- "אנחנו לא באותה קבוצה" היא ענתה בבכי. "לא נורא
ממי" אמרתי וחיבקתי אותה, "זה רק שבוע, זה יעבור צ'יקצ'ק, חוץ
מזה את תראי, שנינו נעבור, נלך לגן עדן ונחיה ביחד לנצח"- "אתה
מבטיח?"- "אני מבטיח" אמרתי ונישקתי אותה על העיניים הרטובות
שלה. "טוב דיי" היא אמרה לפתע, "ככה זה רק יותר קשה. לך מפה!".
וכך עשיתי, הסתכלתי לה בעיניים ליטפתי לה את השיער והלכתי מבלי
להסתכל אחורה, לכיוון השלט 45 שניצב על הגדר. הגעתי ראשון
וחיכיתי במתח,  לא הפסקתי לחשוב על איך לעזזל אני אמור להתנהג
ומה הם בכלל מחפשים.  "אתה כיתה 45?" שאל אותי פתאום מישהו
בעודו הולך לכיוון שלי. "כן ואתה?" - "גם. נעים מאוד אייל"-
"נעים מאוד" אמרתי והצגתי את עצמי. "סתמו ת'פה" פתאום נשמע קול
עמוק ולא מוכר, סובבנו את הראש אחורה ויכולנו לראות בנאדם עם
כובע מצחייה לבן ומשקפי שמש עומד כשבידיו קלסר ועט. "תעמדו אחד
לייד השני ואל תזוזו, ברור?" - "כן" אמר אייל- "כן מה?!" הוא
צעק עליו - "כן המפקד!" - "המפקד המה...?!" - "המפקד המלאך!".
זהו. הגיבוש התחיל, זה המפקד כיתה שלנו והוא ממש לא נראה
סימפטי. הבעת הפנים שלו הייתה קפואה והתנועות שלו היו מדודות,
לא היו שום סימנים לאנושיות, "מלאך" כעלק.
אני ואייל עמדנו אחד לייד השני זקופים ובשקט עד שכל שאר
המועמדים הגיעו והסתדרו ליידינו. ואז, כשהגיע המועמד ה13,
המפקד נעמד מולנו ואמר: "כיתה 45, ברוכים הבאים לגיבוש גן עדן,
כולם רואים את עץ תפוח שמימין, 20 שניות הקפתם אותו וחזרם,
זוז!". רצנו כולם לעץ התפוח וחזרנו מתנשפים. "עמדתם בזמן?" הוא
שאל. "לא המפקד" ענה לו אחד מהמועמדים. "המפקד המה?!"- "המפקד
המלאך!"- "טוב, כיתה 45, עוד לא התחלנו את הגיבוש וכבר אתם
מתחילים לעצבן אותי, יש לכם 20 שניות, להקיף את עץ התפוח
שמימין, לחזור ולהסתדר בשלשות. זוז!". וכך שוב פעם רצנו...
ושוב פעם רצנו... ו... שוב פעם רצנו, עד שהמפקד הורה לנו
להתיישב בחצי גורן ואמר: "יש לכם עכשיו 20 דקות, במהלך ה20
דקות האלה כל אחד יציג את עצמו, מאיפה הוא, איך הוא מת ולמה
הוא חושב שמגיע לו להגיע לגן עדן. 20 דקות. זוז!"
"אוקיי אני אתחיל" אמר הראשון מימין "קוראים לי ברנדון סקוולש,
אני גר בעיר טמפה שבפלורידה ולפני שלושה ימים תקעתי לעצמי כדור
בראש. אני חושב שמגיע לי להגיע לגן עדן בגלל שתמיד האמנתי
באלוהים ואף פעם לא פגעתי באף אחד...". וכך, אחרי ברנדון כל
אחד סיפר על עצמו וזיין את המוח למה מגיע לו להיות בגן עדן.
בשלב מסויים פשוט התחלתי לחלום בהקיץ ולא הקשבתי לאף אחד. רק
שאייל התחיל לדבר אז נהייתי מסוקרן יותר: "שלום, קוראים לי
אייל ברקאי, ואני גר בקיבוץ ניר יפה שבישראל. לפני יומיים
הייתי עם היחידה שלי בראמללה ומחבל ירה לי כדור לצוואר. ות'אמת
מבלי לזיין יותר מדיי את השכל, אין לי מושג אם מגיע לי או לא
מגיע לי להגיע לגן עדן ו... זהו. שיהיה בהצלחה!". וואוו, אייל
קנה אותי. מכל החבר'ה שזיינו את השכל הוא היחידי שדיבר סבבה
ולא ניסה לעשות יותר מידיי רוח. ולא רק זה, אלא אני והוא גם
היינו שני הישראלים היחידים בכיתה כך שהחיבור היה בלתי נמנע.
וכך, לאורך הגיבוש, בין התיזוזים לבין כל המשימות של הדינמיקה
הקבוצתית, אני והוא התחברנו. בכל שנייה פנויה שהייתה אז
דיברנו, ובאוהל מיקמנו את עצמנו אחד לייד השני. מה שעוד הבדיל
אותנו מכל שאר הכיתה זה שאנחנו ידענו איך הדברים עובדים. אייל,
שאמא שלו הייתה חובבת סיאנס מושבעת, העלתה לא פעם את דוד שלו
המלאך שיספר להם קצת על הגיבוש, ואייל בטוב ליבו העביר לי את
כל מה שהוא ידע: "שמע אחי" הוא לחש לי באחד הלילות לפני שהלכנו
לישון, "זה עובד ככה: במהלך החיים שלך אתה מקבל ציון מסויים.
ומה שקובע אם אתה עובר את הגיבוש או לא זה שיכלול של הציון שלך
בחיים והציון שלך בגיבוש ביחד. זאתומרת, שיכול להיות מישהו
שהיה ממש חרא בגיבוש אבל עבר אותו כי הציון שלו בחיים היה טוב.
ויכול להיות מישהו שהלך לו סבבה בגיבוש אבל לא עבר כי הציון
שלו בחיים היה חרא".
וכך, בין דיבורים למעשים, אני ואייל נהיינו ממש צמד ברזל מנצח.
לא רק שבכל הספרינטים הגענו ראשונים אלא גם בכל הקטעים של
הדינמיקה הקבוצתית הובלנו. ובקטעים שהיה צריך לעבוד בזוגות כבר
בכלל לא ראינו אף אחד ממטר. מה שעוד היה בולט זה שאני והוא
היינו הכי פחות שבוזים. בעוד שאנשים מסביבנו בכו, נשברו ואפילו
חתמו ויתור, אנחנו שמרנו על מורל גבוהה. כנראה שזה בגלל שהמקום
שבאנו ממנו יותר מכשל. אמנם, היה חלק קטן בגיבוש שכן היה לי
קשה איתו- הגעגועים והדאגה לדנה. לאורך כל הגיבוש חיפשתי אותה
עם העיניים, אולי הכיתה שלה תעבור בסביבה ויצא לי לראות אותה
אפילו לשנייה אחת. גם בלילה, לפני שהלכתי לישון לא הפסקתי
לחשוב עלייה, אולי קשה לה? אולי היא חתמה ויתור?. רציתי כבר
לסיים עם הגיבוש המזדיין הזה רק כדיי לראות מה קורה איתה. ואם
היא חס וחלילה תעבור לגיהונום, אז אני אחתום ויתור ואבוא איתה
מבלי לחשוב פעמיים, כי אני, לא צריך שום דבר חוץ ממנה, כשאני
איתה מצידי כל העולם יכול לקרוס לתוך עצמו, העיקר שאנחנו שנינו
ביחד.
בסופו של דבר, לאחר מספר ימים של משימות קבוצתיות ותיזוזים,
נשארנו רק 6 מתוך 13 (ארבעה חתמו ויתור ושלושה נשרו רפואית).
המפקד לא הוריד אפילו לשנייה אחת דיסטאנס - בתיזוזים הוא פתח
לנו את התחת ובמשימות של הדינמיקה הקבוצתית הוא רשם כל מיני
דברים בקלסר, אייל אמר שהוא ראה דרך המשקפי שמש שלו שהוא סתם
מצייר שם ציורים. בכלל אייל טען שכל המשימות הקבוצתיות האלה זה
שטויות. "בסופו של דבר הציון שאתה מקבל זה בעיקר מהסוציומטרי
ומההתרשמות הכללית של המפקד" אמר לי אייל , "לאף אחד לא אכפת
באמת אם אתה מנהיג או לא, בסופו של דבר מחפשים לראות אם אתה
בנאדם סבבה."- "ת'אמת, בכלל כל הגיבוש הזה נשמע לי הנפצה"
אמרתי לו, "שיקחו כבר את הציון שלך מהחיים וזהו, גם ככה מי
שהיה בנאדם חרא לא יעבור ומי שהיה צדיק יעבור..."- "מסתבר
שאלוהים באמת רחום וחנון" הוא השיב בקריצה.
"20 שניות כולם ישובים בחצי גורן. זוז!" הורה פתאום המפקד באחד
התיזוזים. "אני הולך לחלק לכם עכשיו שאלון סוציומטרי, בשאלון
הזה אתם צריכים לדרג ראשון את מי שלדעתכם הכי מתאים לגן עדן
ולדרג אחרון את מי שלדעתכם הכי פחות מתאים לגן עדן. 40 דקות.
זוז.". אחחח איזה כיף. אוירת סוף גיבוש. זמנים ארוכים, שאלון
סוציומטרי. עכשיו רק מקלחת ותוצאות. ואכן, אחרי הסוציומטרי
לקחו אותנו להתקלח אחרי שבוע שלם שלא ראינו בכלל מים. כשנכנסו
למלתחות כבר כולם התחילו לתחקר את כולם לגבי איזה מקום דירגו
אותם בסוציומטרי. וכמה שאני ואייל היינו אופטימיים עד עכשיו,
עכשיו נהיינו רק עוד יותר אופטימיים. מסתבר שחוץ מזה שאני והוא
דירגנו זה את זה ראשונים (מן הסתם) גם כל שאר החבר'ה מהכיתה
דירגו אותנו במקומות ראשון/שני. "אחי" אמרתי לאייל "בדבר אחד
אני בטוח, יותר טובים מזה, לא יכולנו להיות" - "תכלס אחי!" הוא
אמר והתחבקנו.  ואחרי המקלחת כל מה שנשאר זה לחכות לתוצאות.
המתח היה בלתי נסבל.  "אין אחי אתה בדוק עובר" אמר לי ברנדון,
אבל זה לא הרגיע אותי. רציתי כבר לדעת מה הולך להיות, רציתי
שכבר יגידו שעברתי ושאני ודנה הולכים לגן עדן. האמת היא
שהרגשתי שהלך לי טוב, אבל ידעתי שאסור לי להסתמך על תחושת
האופוריה הזאת. התישבנו כולנו בחצי גורן על הדשא שמול שערי גן
עדן וחיכינו למפקד המלאך שיבוא להקריא את התוצאות.
"הנה הוא בא..." אמר פתאום אחד מהחבר'ה והלב שלי התחיל לדפוק
כמו מטורף. ראיתי אותו מתקדם לעברנו עם כותונת לבנה, ועל הגב
שלו - הכנפיים הנחשקות. ככה הוא יצא אלינו בלי משקפי שמש וכובע
ובלי פנים קופואות. "מלאך", זה מדהים. "מה קורה איתכם יא חבורה
של ליצנים?" הוא אמר בשבירת דיסטאנס טוטאלית. "טוב אתם בטח
כולכם כבר לחוצים לדעת את התוצאות, אז בלי לזיין לכם יותר מדיי
את המוח אני אציג את עצמי בקצרה: טוב, קוראים לי יוני זוהר,
אני מתל אביב, ישראל, נהרגתי בתאונת צלילה בים התיכון כשסירה
פגע לי בראש ואני כבר מלאך בגן עדן 5 שנים, זה הגיבוש הראשון
שאני מעביר ו... זהו... לתוצאות...". בזמן שהוא שלף את הפתק עם
התוצאות נהייתי מעט יותר אופטימי נוכח זה שהוא ישראלי, אבל
עדיין, השניות היו נראות כמו נצח.
"ברנדון סקוולש-       לא עבר
סשה ברניטייב-         עבר
פליפ ואן דר בטו-      לא עבר
אייל ברקאי-             עבר
כבטה אברטאו-         עבר"
ואז הוא הגיע לשם שלי, קרא אותו לאט, הסתכל עליי, השתתק לשנייה
ולבסוף אמר במהירות: "לא עבר".  מה?! איך זה יכול להיות?!
הרגשתי שכל העולם קורס עליי. התחילו לרדת לי דמעות ואייל ניסה
להרגיע אותי אבל לא הצליח. שאלתי את יוני ה"מפקד המלאך" איך זה
יכול להיות. אמנם הוא לטענתו אמר שהציון של הגיבוש שלי היה
בסדר, הבעייה זה כנראה הציון של החיים שלי. שקרן מניאק. בטח
סתם היה לו לא נעים להודות בזה שהוא שולח אותי לגיהונום. בן
זונה!. רצתי משם בכל המרץ, איפה דנה!? הגוף שלי היה תפוס ומלא
קוצים אבל אני רצתי כמו מטורף עם עיניים דומעות לחפש אותה.
"דנה! דנה!"צעקתי. בסוף מצאתי אותה עומדת באותו המקום שנפרדנו
לפני הגיבוש, כאילו מאז לא זזה, אפילו הבעת הפנים שלה הייתה
אותו דבר. "דנוש! עשית את הגיבוש נכון?!" - "כן"- "נו?!
ועברת?!" - "כן" היא אמרה באדישות. התחלתי לבכות, "דנה...  לא
עברתי!" אמרתי לה מתייפח. "מצטערת ממי" היא אמרה וליטפה לי את
הראש, מבלי להסתכל לי בעיניים אפילו. ופתאום משום מקום אלוהים
הגיע והתחיל לצעוק שכל מי שעבר את הגיבוש יעלה מייד
לאוטובוסים. "טוב מותק, אני אוהבת אותך, אבל צריכה ללכת עכשיו,
האוטובוסים כבר יוצאים..." - "דנה אל תעזבי אותי!" צעקתי בבכי
ונפלתי על הברכיים, אבל היא הלכה מבלי להסתכל אחורה. היה לי
עצוב, כל כך עצוב עד שזה התחיל לדקור לי בחזה, והדקירות האלה,
רק הלכו והתחזקו משנייה לשנייה, עד שממש התחלתי לצעוק. טראח!-
דקירה, טראח!- עוד דקירה. Clear!- טראח!, Clear!- טראח!.
"אוקיי הוא פתח עיניים, תפסיקו, מה הדופק?" - "140"- "מצויין
יש וריד פתוח כן?"- "חיובי" - "אוקיי תתחילו לתת דם".
כל מה שיכולתי לראות הייתה התקרה של האמבולנס עם המנורות
המסנוורות שלה. ודנה שלי, דנה שלי עכשיו מלאך. אולי גם אני
הייתי עובר אם לא אני הייתי זה שהרג אותה. ומבעד לסירנות
האמבולנס שהדהדו ברקע, יכולתי לשמוע חלק משיר מוכר ואהוב:
"סע לאט... סע לאט...".
ברוך הבא לגיהונום.