הנחתי רגלי בבית הקברות, שאליו אני הולכת 3 פעמים בדיוק בשנה.
היום הפעם השניה - יום השואה.
האווירה במקום הייתה שונה משנים קודמות.
מספר הזוכרים סיפורים אישיים הצטמצם באופן משמעותי, ומשפחתם לא
הופיעה.
כאילו כל השנים האלו באו רק כדי להראות לו שאכפת להם.
השנה היה קר. האוויר היה אפור.
ופתאום הרגשתי כמה שלא באמת איכפת. כמה אנשים הם אטומים.
רציתי לקחת את מיקרופון כרזת הקיבוץ וללחוץ להם על הפצעים.
רציתי להגיד להם -
"אתם לא מבינים? זה לא נגמר! השונאים עדיין ביננו.
אם אינכם מתכוונים לעשות דבר בעניין השנאה,
לפחות תבואו, תראו שאכפת להם.
שהלב שלכם לא קפא לגמרי!"
לטקס בערב המאוחר יותר, עוד אנשים הגיעו.
כמובן, איך יכולתי לשכוח -
שמונה וחצי בערב זו שעה נוחה הרבה יותר. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.