בקול רגוע ורפה המילים משתפכות ולא יוצא כלום.
הקשר נפרם, צריך להתפר מחדש, להתחזק.
לגדול איתך שנית לא אוכל, גם להגיע אליך כמו פעם.
אני רואה אותך נמס מהדמעות שלה.
והיא? היא בכוונה ממשיכה.
"היא לא דומה לנו", צועקים לך כולם.
היא לא מבינה מהו בכי אמיתי, של איש זהב כמוך.
ואתה? בשלך.
לאן הלך ההיגיון של הילד התמים ההוא שהכרתי?
הילד שאוהב את החיים, אוהב אנשים, מלא חברים, לאן הוא נעלם?
היא כלום, חוץ מגרגיר אבק בחייך.
אתה יכול לנשוף עליה והיא תעלם כאילו מעולם לא היתה.
ומה איתי?
ומה איתך?