בתוך בית קטן במרכז העיר, עמד במטבח אדם וכוס הקפה של הבוקר
בידו. הוא גמע את המשקה החם לקרבו והביט במספר תמונות שהוצמדו
למקרר. מכולן נשקפה דמותו של ילד קטן, כבן שלוש, שיערו
בלונדיני ועיניו ירוקות. בכל התמונות, שפתיו המתוקות והאדמדמות
של הילד החמוד היו מתוחות לחיוך שובבי שקסם לכל המתבונן.
האדם המשיך להלך בין חדרי ביתו, מתמונה לתמונה. הוא התבונן כעת
בתמונות של אותו ילד, כאשר הוא היה קטן יותר, בכל פעם שהוא עבר
ליד התמונה של צעדיו הראשונים חמימות עלתה בליבו.
הוא ניגש אל השידה בחדר השינה שלו והרים תמונה של אישה
יפהפייה. עיניה הכחולות התבוננו למעמקי נפשו, הוא הרגיש שעל אף
שהן מגיחות אליו מתוך תמונה, יש ביכולתו לצלול לתוכן. הוא
הרגיש שהוא יכול לשחות במשך שעות על גבי שעות בתוך אותן עיניים
שאפילו צבעו של האוקיינוס אינו משתווה לצבען הנהדר.
הוא נשק לתמונה, הניח אותה במקומה וחזר למטבח. את כוס הקפה שלו
הוא הניח בתוך הכיור, אסף את מפתחותיו מעל השולחן ויצא מהבית.
"הלוואי שהיתה זו המשפחה שלי..." חשב לעצמו בעודו סוגר את דלת
הכניסה לביתו.
הוא נכנס למכונית ונסע אל מקום עבודתו. הוא עבד בחנות שהוריש
לו אביו, חנות צילום קטנה שלא היתה רחוקה מביתו. מאז שמתה אימו
מסרטן, כשהיה בן שמונה, הוא חזר כל יום אחר הלימודים לעזור
לאביו בחנות המשפחתית. מאז עברו שלושים ושבע שנים, אך הוא
לעולם לא חשב לעבוד במקום אחר. את החנות הקים אביו בצעירותו,
ואת רוב חייו מאז גיל שמונה הוא בילה כאן, החנות היתה לו מעין
בית שני. לפני כמעט תשע שנים מת אביו מהתקף לב, הוא הוריש לו
את הנכס היחיד של המשפחה - חנות הצילום. בשנים האחרונות הוא
כבר איבד את האהבה למקצוע, אך למרות זאת הוא לא נטש את המקום.
הוא היה בן יחיד לניצולי שואה, ולעולם לא היה מסוגל להביט
בעצמו במראה אם ידע שהוא מכר את הנכס היחיד של משפחתו.
הוא נכנס לחנות, סידר אותה מעט וישב בכסאו, מחכה ללקוחות
שיפקידו לו את זכרונותיהם. כאשר הוא ישב כך לבד במשך הרבה זמן,
הוא נהג לפתח לעצמו תחביב קטן. הוא היה מתבונן בתמונות שפיתח,
מתבונן ברגעים המאושרים של לקוחותיו, ומרגיש שהוא חלק ממשפחתם.
הוא היה יושב בבדידותו ומתבונן בשמחותיהם של לקוחותיו.
בר-מצוות, ימי-הולדת, חתונות, ורגעים מיוחדים שזכו להיות
מונצחים לעד.
במשך השנים הוא נהג לסגל לעצמו מנהג מוזר. את התמונות שהוא הכי
אהב הוא פיתח שוב ושמר בביתו. אך יותר מכל הוא נקשר למשפחה אחת
מיוחדת. הם היו זוג צעיר עם ילד קטן, בעל עיניים ירוקות וחיוך
שובבי. את התמונות של משפחה זו (מלבד תמונותיו של הבעל) הוא
היה ממסגר ותולה בביתו. הוא התאהב באותה אישה, ובכל פעם שהיא
הגיעה לחנות ליבו היה מפרפר בחזהו ורגש מוזר עלה בקרבו. ובכל
פעם שהיא הלכה, הוא נזכר שהיא כבר נשואה לאדם אחר, אדם מיוחד,
טוב יותר ממנו. אדם מאושר שבוודאי לא מודע לכך שהוא מאושר.
כאשר היא היתה מגיעה אליו אוחזת בידה את ידו הקטנה של בנה, הוא
היה מביט בו וחיוך עצוב על פניו, כמסכה החוצצת בין רגשותיו
לאותה משפחה. הוא היה מביט באם גוערת בבנה ותחושה מוזרה מלאה
את ליבו. לא פעם הוא היה נוהג לפייס את רוחו של הילד בסוכריה
על מקל, רק כדי שימשיך לחייך אליו.
עם הזמן החל להפריע לו שבתמונות כולם מחייכים. כולם צוחקים
ומאושרים בתמונות, כולם מונצחים עם חיוך מאיר על פניהם. מנסים
להשלות את עצמם שחייהם מלאים באושר בלבד. כאילו זכרונות רעים
אין להם. אך אולי זה באמת כך... אולי באמת כולם חיים חיים מלאי
אושר... אולי זה רק הוא שבודד... אולי זה רק הוא שעצוב...
הוא לא זכר מתי היתה הפעם האחרונה שצלמו אותו. הוא לא זכר מתי
היתה הפעם האחרונה שהוא בכלל השתתף באירוע משמח כלשהו. "למה
אנשים לא מצלמים הלוויות?" חשב לעצמו.
היום היתה יום-הולדתו, העשרים-ושלוש במאי. וכמו תמיד בימי
ההולדת שלו, הרהר הוא במוחו וערך חשבון נפש. היום הוא כבר בן
ארבעים-וחמש, ומה הוא הצליח לעשות בשנה שעברה עליו? הוא הגיע
להחלטה שהוא לא הספיק לעשות כלום. כל יום בשנה הזו, כמו כל יום
בחייו, עבר ללא מאורעות בלתי שגרתיים. הכל היה רגיל. כל יום
דמה לקודמו באופן מזוויע, ההבדל היחיד בין הימים היה שמם, כל
השאר היה אותו דבר במשך שנה שלמה. שיגרה הרסנית.
הזמן עבר, הוא הזדקן, שיערו החל לנשור כעלים מצהיבים שנופלים
מעציהם בשלכת. הזמן חרץ את סימניו על אותן פנים עצובות, ומעט
השיער שנותר לו החל להאפיר.
גם בשנה הזו הוא לא הצליח להכיר אישה שתאיר את חייו. גם בשנה
הזו הוא לא עמד מתחת לחופה. מעולם אישה לא אהבה אותו. הוא היה
ביישן ובעל דימוי עצמי נמוך ביותר. הוא הרגיש שהעניין הזה של
האהבה חולף מעליו, הוא לא טוב מספיק כדי לקבל אהבה. ומי תאהב
גבר בודד בן ארבעים-וחמש?
ככל שנקפו השנים, ומחוגי השעון לא פסקו מסיבובם, הוא החל
להפנים שלעולם הוא לא יזכה לאחוז בידו את בנו שלו. הוא לא יזכה
לאהוב אישה. הוא לא יתחתן ויבנה לעצמו בית. לעולם לא תהיה לו
משפחה, משפחות יש רק בתמונות.
כל מה שנותר לו היה לשבת בחנות הזו ולדמות לעצמו שיש לו משפחה.
כל מה שנותר לו היה להעמיד פנים שיש לו משפחה אוהבת. להתבונן
בתמונות של אחרים ולדמיין, ואף לו לרגע, שהוא חלק מאותן
תמונות. כל מה שהוא יעשה בחייו יהיה לצפות בחיוכיהם של אחרים
ולשוב הביתה, לבית ריק ומיטה קרה.
לקראת שעות הצהריים הוא יצא מן החנות וחזר לאחר זמן מועט
כשבידו האחת הוא אוחז עוגה, ובידו האחרת הוא אחז קופסת מתנה
עטופה בנייר עטיפה אדום. הוא נכנס לחדר החושך והחל בפיתוח
התמונות שהופקדו אצלו בשעות הבוקר.
לאחר שעיניו התרגלו לחשכה הוא הביט בתמונות שהיו תלויות
מסביבו. על החבלים היו תלויות תמונות של זוגות אוהבים, של
תינוקות מחויכים, של ילדים צוחקים, של משפחות מחובקות ושל
נערים מרקדים. פניהם של כולם היו עוטות חיוך. שיניהם של כולם
נחשפו לחיוכים שמחים ומאושרים.
הוא התיישב על כיסא במרכז החדר, לידו הניח את המתנה וממולו
הניח את העוגה על שולחן עבודה קטן. הוא הדליק את הנר שנח על
העוגה והביט בו במבט נוגה.
"יום-הולדת שמח, יום-הולדת שמח", הוא החל לשיר לעצמו בעצב.
"היום יום-הולדת, היום יום-הולדת, היום יום-הולדת לעצמי. חג לי
שמח וזר לי פורח, היום יום-הולדת לעצמי." הוא בהה בלהבה בעצב.
"למה אתה עצוב?" שאל אותו תינוק מאחת התמונות שלשמאלו בקול
צווחני. הוא נתקף בהלה והביט במבט מפוחד באותה תמונה.
"למה אתה לא שמח?" שאל אותו ילד ששיחק בגן המשחקים שבאחת
התמונות שלימינו.
"כי אין לי סיבה להיות שמח..." אמר לו בהיסוס.
"אז תחייך!" זרקו לעבר זוג אוהבים מהתמונות שממולו.
"כן! תחייך!" אמרו לו כל התמונות יחד.
"למה אתה עצוב?" המשיך בשאלתו התינוק.
"למה אתה לא שמח?" שאל הילד.
"תהיה שמח!" אמר ילד אחר.
"תחייך!" אמרו כל התמונות במקהלה.
הוא הביט בבהלה, לא מבין את המתרחש סביבו. "מוחי בוגד בי..."
מלמל לעצמו, "זה לא יכול להיות..."
מעגליות השאלות נמשכה מעבר לזעקותיהם של שאר התמונות. כל
התמונות התעוררו לחיים ופקדו עליו לחייך.
הוא החל להלחץ, הוא החל להתעצבן, המעגליות הזו והקולות
הצווחניים שגעו אותו. הוא אחז את פרוסת העוגה שנחה על שולחנו
וזרק אותה לעבר התמונות.
"שקט!" הוא צעק. "שקט! כולם לשתוק!"
התמונות שתקו. מלבד קול נשימותיו הקצובות, שררה דממה מוחלטת
באותו חדר חושך.
"אני לא אחייך! אני לא מחייך יותר! אין לי שום סיבה לחייך!"
הוא זעק לעברם.
דממה.
"למה אתה עצוב?"
"למה אתה לא שמח?"
"תהיה שמח!"
"תחייך!"
המשיכו התמונות באותו מחול שדים כלפיו.
"אעעהההההההה!!!!!" הוא זעק לעברם. "תשתקו!!!!!"
אך התמונות המשיכו ברצף שאלותיהם ופקודותיהם. בתנועה מהירה הוא
שלח את ידו לעבר הקופסה העטופה שהיתה מתנתו. מעולם הוא לא קיבל
מתנה מאיש, רק מעצמו. הוא קרע את נייר העטיפה ופתח את המכסה.
ידיו אחזו במתכת הקרה, הוא טען את האקדח וכיוון אותו לעבר
התמונות.
"ביקשתי שקט!" הוא זעק לעברם בקול שבור והחל לירות לכל עבר.
"שיהיה שקט" מלמל לעצמו.
לאחר דקות מעטות הוא ישב בפינת החדר. ראשו בין ברכיו וידיו
מסוככות על ראשו. האפלה עטפה אותו, החושך חדר לתוך קרביו.
התמונות שתקו והביטו בו יושב מקופל בפינתו, הם שמעו את בכיו,
ראו את צערו, אך לא פסקו מחיוכם.
הוא הזדקף במעט, הפנה מבט עצוב כלפי חיוכיהם של הסובבים אותו,
וקירב את קנהו החם של האקדח אל רקתו.