משאיות הזבל מצייצות שבוקר כבר, רגרסיה אינסופית, אני עדיין
מקלידה ומפזילה בחרדה אל המיטה. מן הראוי היה לקום מכאן, היטב
אני יודעת, לבוא אליה ולכבוש בה את גופי המטומטם, המתאבל, אשר
שכח מזמן את עוצמתו המשככת של כובד משקלו כנגדה; אבל אני - לא
רוצה. במילים אין לי נחמה, אמנם, אבל שם, בתוכה, נחבאים סימני
שאלה מקקיים שאיני חפצה להניח להם לטפס אל מחשבותיי. בכל זאת
קמה לבסוף, דוחקת לקיר את כל ברדקי השבוע - בגדים, מאמרים
ממורקרים, ציורים - ונשכבת בה, לרוחב. בבגדים. בנעליים.
כשסגרתי את החנות שלחתי לה s.m.s: "ניפגש בגן מאיר אחרי
הצפירה?"; התרתי את שרשרת האופניים בתנופה לוליינית ועליתי,
לנסוע בעצלתיים לצידה של העובדת החדשה שכל-כך מתחילה איתי,
לעזאזל, עד לטקס יום-הזיכרון בכיכר, שם מחכה לה החברה שלה.
הרחוב היה חסום, גם אני, וכך התקדמנו לאט על הכביש, היא מספרת
על השירות הצבאי הטראומטי שלה, על הדיכאון הקונבנציונלי
שבעקבותיו, ועל איך קורס המ"כיות דפק לה את רצועות הכתפיים,
שלזכרן היא מתכננת לעמוד בעוד רגע את דקת-הדומייה. הרעיון
בהחלט מוצא חן בעיניי, חייכתי אליה ומייד התחרטתי: לא לעודד
אותה, לא לעודד. אף מנותח במסגרת שיער מבריקה וחומדת, היא גררה
רגליים לצדי ונתקלה בי ברכות מרגיזה מדי פעם, כאילו בטעות.
את השמיכה, שלנצח אקפיד למשוך מעל הראש, אני מהדקת בכוח אל
גופי. כך מרגישים בתכריכים, אני מקווה, מהדקת עוד, מותחת את
בית החזה במקום הפעור הזה, בין הצלעות, חזק-חזק. לא לבכות. כמה
אפשר לשכב כך, אני תוהה, ולזכור כל העת שמתחת למיטה מתגלגל
באבק - התיק, ובתיק - קלמר; כמה אפשר לשכב דום, כלומר, לנעול
את כל שסתומי הבשר ולזכור כל העת שבתוך הקלמר שבתוך התיק שמתחת
למיטה יש סכין חדשה, יפנית, ורודה.
את היד הלחה (ממבוכה? מסתם תל-אביב?) שלחתי לכיס הג'ינס,
לבדוק, בערך באבן-גבירול פינת דיזנגוף. היא ענתה בחיוב,
רווח-ומייד-נלפת לי, נשמתי קצת לשחרר והצצתי שוב במסך, לוודא -
ואז - הצפצוף הזה: לא צפצוף, טיפשה, כמובן, הצפירה: ירדתי בנחת
מאוכף האופניים ונכנסתי לדמות הילדה בת השתים-עשרה שלי, זו
שעומדת שם בחולצה לבנה ובמשך דקה שלמה מתפעלת כיצד המנהלת
שומרת על פרצוף נבחני מול כל בית-הספר, מדגמנת קולקציית-אביב
של אבל לאומי בוירטואוזיות כוריאוגרפית שעומדת על דקויות של
רעד-נחיר למול כיווני האוויר בשיער. החדשה, שעמדה לצדי,
השתייכה, כנראה, לאסכולה אחרת: מבטה נתקע עמוק בכביש וכפות
ידיה נפגשו מאחורי גבה. ככל הנראה באמת מהרהרת, שיערתי,
ברצועות הכתפיים שלה. היא יפה, יפה באמת, חשבתי, משעממת, בלי
שום חתכים בכלל.
אני מתיישבת מהר במיטה. אי שקט ככל הנראה, באמת, מהרהרת
ברצועות התיק שבתוכו הקלמר אשר בו הסכין: לחגור אותן לכתפיי?
את שתיהן? רק אחת? ואיזו? - החלטות מכריעות שקיבלתי בדמות
הילדה בת השש-עשרה שלי, בין מגניבות לנוחות ואחר-כך גם בין
חיים למוות. מוזר שאיני זוכרת מתי התחיל הבכי הזה, עכשיו לא
נראה שניתן להפסיק ופנים שהיו לי - אולי נעקצו לבלי-שוב בידי
להקת סימני שאלה מוטציוניים. מילה אחת יכולה להספיק להנביע
אותו, אני מאבחנת, לנצח מושכת מעל הראש ממצאים ואורגת מהם
היפותזות. בעיקר שמות פרטיים, מהסוג שנלחש בשירים לכפות
הידיים; שולחת אותן להסס על חלקת הצוואר הבתולית ולמצוא בה
סימן מהיכן להתחיל.
הצפירה נגמרה ומייד התמלא הרחוב מחדש בהרבה צעדים מתפרקים מן
המתח; החדשה המשיכה להציג את סיפורה שמזמן כבר הפסקתי להקשיב
לשרשור פעולותיו. שוב על האופניים, הציפייה הדרוכה החלה לפעום
בירכיים המפדלות, וחיכיתי מאד לרגע מביך פחות לחתוך בו לגן
מאיר, כמסוכם. היא כבר מחכה לי, ידעתי, מגרשת באומץ את תמונתה
השחורה מלנגד עיניי, וצחקתי פתאום כשהטון של החדשה איפשר לעשות
כן, מזמין תגובה אוהדת ומקבל ככזאת, בטעות, את זו שהוגשה
להרחיק, למסך. בבת אחת נפקח מולנו בניין העירייה המואר כדגל
ותחתיו, מוכרת כמו שק דמעות מואפל מחוסר-שינה, הכיכר. עכשיו
הייתי, כנראה, נחמדה מאד; ירדתי מן האופניים, חיבקתי אותה
בחזרה - ברוך, למה? - ונפרדתי ממנה כמו בהונות רעועים משפת
מדרכה. צפירה מדנדנת מעל צווארי, דיוושתי כל עוד רוחי בי את
קינג ג'ורג', מתמסרת לפסקול הדיסקמן הארור שזימן לי הפעם את
"טוקסידו מון", ורואה את דמותה מתקרבת אליי הרבה לפני שבאופק
זרח הספסל שלה.
מתחת לשמיכה שצריך להחליף כבר, בעצם, בדקה יותר, כי קיץ כמעט,
מתחיל להיות אביך ביותר. פנים רטובים זולגים לצוואר שכולו
קווקוו ארוך ושחור מחוברות-עבודה ילדיות, ורק הידיים קשות
ויבשות, שוכבות במעצר-מונע גרוסמני: זיגזג נחוש כבול בין
הברכיים. מתחת למיטה יש תיק, ובתיק קלמר, ובו הסכין, שבה אני
מחדדת כל לילה הרבה עפרונות, לצייר את עצמי לדעת. חדשה, יפנית,
חדה, היא יודעת היטב להשמיע לי קול פקיעה נעים כשסוגרים אותה,
כשפותחים, במיוחד היום, אחרי שהכל נגמר, כשמקץ שבעה שבועות היא
פתאום מבקשת להיפגש ולדבר איתי, מחר. זה לא באמת מעלה ארוכה,
יד ארוכה-ארוכה נשלחת אל מתחת למיטה, שם קבור תיק שבתוכו קלמר,
אשר בו הסכין הורודה שאני משחררת מלוע הפלסטיק. כמה יפה הוא
החושך עכשיו, עוטף את הלהב שמשרבב הניצב ועוקב אחריו בשקט,
סוף-סוף שקט, לאורך דרך נחרצת אחת, שחותכת עמוק וישר בקרש
שלמראשות המיטה: עוד יום אחד.
"So in a manner of speaking
I just want to say
That like you I should find a way
To tell you everything
By saying nothing [...]" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.