הבאת לי זר פרחים אתמול, ללא סיבה.
עכשיו שהלכת, אני בוהה בהם ונדמה לי שיש משהו אירוטי בפרחים,
בעיקר כשמסתכלים קרוב-קרוב, ממש בתוך כל הקפלים, בין עלי
הכותרת והאבקנים. יש משהו מגונה בזה, בעיקר אם לוקחים מצלמה
ומנסים ולתפוס אותם בקלוז-אפ, אפילו פרחים תמימים יחסית
מתחילים אז להראות פרחות. ויש פרחים היכן שלא צריך אף להתבונן
קרוב, היכן שאין שום מקום לרמיזה - חבצלות לוף, לדוגמא. או
סחלבים. הם דוברים רק שפה אחת, ואין שם מילים בעצם, רק
חצי-גניחות, חצי-אנחות. אולי כי יש שם עומק, ועם זאת, נדמה
שהפרח נפתח ומשתרע פעור, מזמין, כאילו לוחש הנה אני, בואו, קחו
מלוא הידיים, טעמו ממני... אהההאהההאהה... והדבורים אוספות את
אבקת הפרחים ומייצרות ממנה דבש. דימוי לטעמך.
ואני רוצה לדעת, מה בדיוק ניסית לומר לי? האם כך ניסית לפתות
אותי? נראה שהצלחת. באור אחר הצהריים עורך זוהר מבפנים וקרני
שמש מלוכסנות מאירות את שערך המתולתל במן הילה נוגה.... כמה
מילים יפות אני מחפשת ולא מוצאת. מה אומר לך? את האמת? עדיף
שלא. מהי אמת ללא אמונה? ומהי אמת למי שחרש אליה? ולכן אני
מסיחה את דעתך, מתפשטת באיטיות, עכשיו אני סחלב, עכשיו אני
חבצלת ורודה פעורה לרווחה, ופניך נוברות בי בשקיקה.
לקראת ערב ניחוח הפרחים מתחזק, מכה בנחיריים. זהו ריח של
תסיסה, קצת מחניק, משכר, מותיר קשרים בנשימה. זהו ריח של זמן
שעובר ללא רחמים. אנחנו ליד השולחן עכשיו, אני מלטפת אותך
בתנועות מדודות; ידיים, כתפיים, גב, חזה, בטן... אני מסלסלת את
אצבעותיי בשערות הכהות ההן ושותה בשקיקה את הקולות הקטנים
הנפלטים מפיך בהשתנקות. אני חורטת את צפורניי בעורך. זהו כמעט
הכל, בינינו בקושי חצי סנטימטר חם ולח וגונח, וראשי מסתובב מן
הארומה הגואה בי באיטיות של רעל מתוק. עכשיו אני נושמת.
זהו ריח של מוות; פרחים מתחילים לנבול מאותו הרגע בו נקטפו...
ויש משהו מסחרר בידיעה שהכל יגמר, בפטאליזם העדין הזה, וכל רגע
בהווה הוא רגע בעבר כי אפילו את ההווה אין ביכולתינו להפנים
בזמן אמת...
והעתיד? הזר על השולחן מנבא ארוע, משהו שיבוא וישלים את האקט,
אחרית-מילה שתחתום את כל שהתרחש - פרידה, אולי? אולי חיוך או
דמעה; ואולי תהיה רק תנועה קטנה לא-רצונית של הכתף כמי שמתנערת
מחלום בהקיץ, ואנחה שלא שומעים, והמבט בעיניים עדין ותמוה. אני
מנסה לא לחשוב על כך. אני מקווה שהרגע ימשך עוד ועוד, אבל השמש
שוקעת והאוויר מתקרר. השמיים מאדימים, ואני מנחשת - מבושה?
מתאווה? מעונג? האדום מעמיק כדם המתקרש לאיטו.
אני תוהה, לא לראשונה, מהי תוחלת החיים של זר פרחים ממוצע.
ציפורניים בכל הצבעים עומדים שבועיים לפחות, לפעמים יותר - אך
הם משעממים אותי עד פיהוק. ורדים עמידים קצת פחות, ושושנים,
שאני אוהבת, מחזיקים מעמד רק שבוע. חבצלות... עומדות לאורך
זמן, אבל נובלות ללא כל חן. הן כנות איתי, ואת האמת אני שומרת
למקרים מיוחדים בלבד. הסחלבים חושניים, אך מפונקים ומושחתים עד
כדי רתיעה. חרציות, אומנם שופעות מטיבען, תמיד נראו לי כחסרות
דבר-מה, בתוליות מדי. צבעונים, נרקיסים, כלניות, סייפנים -
מעדיפים להיות נטועים היטב באדמה, ואני לא. לילך אני אוהבת...
הניחוח משכר, ואפשר לקטוף אותו ברחוב, בפארק בערב כשלא רואים,
לקטוף המון ובחמדנות, להעמיד בכל האגרטלים בבית. שלושה ימים
בערך של הזיות, ואז, כאשר הוא מתחיל להתפורר, אפשר לקטוף עוד.
עוד סוף עונת הפריחה.
ומהי תוחלת החיים שלנו? הבאת לי, להפתעתי, מלוא הידיים פרחי בר
שאת שמם אינני יודעת. הם עוד קורנים חזרה את אור השמש שספגו
בשדה הפתוח; הם שומרים עוד על רעננות של משב הרוח בו נעו ורקדו
עד ללא מזמן. יש משהו בניחוח שלהם מן המדורות, משהו נוודי,
קדמון. כבר הלכת, ואני עוד מתמהמהת, שואפת שוב ושוב את ריחם
לתוכי, ומתמלאת ערגה מעורלפת. גיליתי משהו חדש בתערובת הארומה,
משהו חצוף וחסר-משקל הממתן את ניחוחו החריף-מתוק של המוות או
המחנק המשכר של תאווה. משהו חמצמץ וצעיר שמזכיר לי אותך וגורם
לי לחייך בעיניים. אולי זו אהבה. ואולי זהו ריח של חופש.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.