שתיקה.
יושבים על הספסל ושותקים.
חמש שנים של דיבורים על הספסל
עכשיו, שותקים.

רק שלושה, תמיד שלושה.
שלושה חברים, שלושה עולמות.
עשרות שיחות
על ספסל אחד.

שלושה חברים
חמש שנים
אלפי מילים
עשר דקות של שתיקה.

רוח של סוף על הספסל
סוף י"ב
סוף תקופה
סוף הדיבורים.

שקט, עכשיו הוא מדבר.
קורא אל הקץ
מספיד את הספסל
שלושה אנשים, שקט אחד.

07.05.06

במשך חמש שנים, אני ועוד שני חברים היינו תמיד ביחד, כמעט
בהכל. בתקופת מעבר זו בין סוף תיכון לתחילת חיים שונים, אנחנו
חוזרים לאותו ספסל, שהיה המקום לשיחות בנינו. יושבים על ספסל,
כשכל אחד עומד בפני משהו אחר, בין אם זה צבא או שנת שירות.
תחומנו המשותפים מצתמצמים, כבר לא נפגשים כל יום. חוזרים לספסל
ולא רק מדברים, גם שותקים, גם תוהים.
גם אם אין זו סוף החברות בנינו, זו בהחלט סוף תקופה, סוף
הילדות.