"אז היום, בשבע?" שאלתי דיי נרגש.
"כן, כן. היום בשבע". היא חייכה את החיוך הזוהר הזה שלך, ואני
לא יכולתי כבר לחכות.
אחרי חודשים של מאמץ, החל משליחת פתקים ופלירטוטים אינסופיים,
הצלחתי. הצלחתי לשכנע את יעל לצאת איתי.
מהרגע שהגעתי העירה, לא הפסקתי להסתכל עליה, אני אפילו זוכר את
הפעם הראשונה שראיתיה.
זה היה ביום שעברתי לעיר, היה זה יום גשום, התחלתי להעלות
קופסאות אחרונות אל הדירה ששכרתי, את המעיל שכחתי באחת
הקופסאות. כזה אני, מפוזר.
היא יצאה החוצה עם מעיל גדול, מתחתיו רק גופייה דקה, שערה היה
מבולגן, הנחתי כי קמה משינה לפני מספר דקות. פשוטה הייתה,
החזיקה בידה שקית גדולה של זבל, שקועה במחשבות.
"שלום". אמרתי, משתנק. עמדתי ממש קרוב אליה, סחוט מהגשם הנורא.
היא הביטה עליי לרגע, השפילה את ראשה לכמה דקות ואז הביטה שוב,
"חדש?"
"חדש". עניתי.
"אוי, אתה רטוב כל כך!" היא אמרה לאחר כמה דקות של מבטים,
והחלה לצחוק.
"אני חושב שכבר שמתי לב לכך". אמרתי, משפיל את ראשי במבוכה.
"הנה, קח". היא הורידה מעליה את המעיל ושמה עליי, "יעזור לך
לעבור את המשך הערב, עם הארגזים".
"את לא צריכה!" נבהלתי לרגע, "מה יהיה אם לא אוכל להחזיר לך את
זה? אנחנו בכלל לא מכירים, אני אפילו לא יודע את השם שלך..."
"יעל". היא קטעה אותי, קולה היה רגוע ועדין. "ואני גרה כאן,
ממש בבניין ממול. לא תהיה לך בעיה למצוא אותי". היא החלה
להסתובב לביתה, ואני נשארתי שם, נוטף מים, ובידי ארגז רטוב.
כל ערב הייתי מביט מחלון חדרי, אל ביתה. רואה אותה, מה היא
עושה, לאן היא הולכת, מתי היא יושבת על המחשב, או סתם רואה
טלוויזיה, מתי היא מעשנת מול החלון, בוהה בכוכבים.
כל בוקר הייתי מכניס לה פתק לתיבת הדואר, וכל אחר הצהריים היא
הייתה חוזרת לביתה מהעבודה וקוראת אותו, חיוך עולה על פניה. אך
לא יותר מזה,
עוד מחזר הייתי בשבילה.
אבל עכשיו זה קרה, היום, הערב, בשבע, נצא לכוס קפה.
אל הערב המבורך התלבשתי בטוב מלבושיי, החלטתי להיראות הכי טוב,
והכי מושך. ידעתי שהיא אוהבת גברים כאלה, שמשקיעים בעצמם.
בשבע ועשרה צלצלתי בפעמון דלתה, לא רציתי שתחשוב שאני מדייק
במכוון, אז נתתי לעצמי לאחר מעט.
היא פתחה את הדלת, שיערה הזהוב היה פזור, והיא לבשה שמלה שחורה
נהדרת.
"איחרת". היא אמרה בטון השקט שלה.
"מעט".
"נצא?"
"נצא".
ירדנו למטה אל המכונית הישנה שלי, זו שחסכתי כל כך הרבה
בשבילה, עוד כשהייתי בן שבע עשרה.
"אז לאן תיקח אותי רומיאו?" היא התיישבה לידי במושב במכונית.
"בית קפה יהיה בסדר, ג'ולייט?"
"איך שתרצה".
הגענו לבית הקפה. כשהתיישבנו, מיד הגיעה אלינו מלצרית, אחת שרק
עכשיו גמרה צבא, ואין לה מושג מה היא הולכת לעשות עם חייה,
איזור החיים היפים.
"מה תרצו?" היא שאלה.
"נס". עניתי, "ומה בשבילך, יעל?"
"אספרסו קצר". היא ענתה בשקט.
אומרים שגודל המשקה שאתה מזמין, וצורתו, מספר על אופי האדם.
ניקח לדוגמא אדם, שמזמין משקה בעל כוס רחבה וגדושה, הוא אדם
נדיב לב, שלא מתפשר על דבר. או אישה, אשר מזמינה משקה בעל כוס
ארוכה וצרה, מוכיח כי הנשיות חשובה לה.
החלטתי להתבונן בכוס הקפה שיעל הזמינה. כאשר המלצרית הגישה את
הכוסות, שתיתי מכוסי הגדושה, ובלי שאף אחד ירגיש, הבטתי בכוס
הקפה של יעל.
הכוס הייתה קטנה נורא, בתוכה נוזל כהה, בלי צבע מיוחד, בלי
צורה. תהיתי מה זה אומר עליה, על יעל. "תחשוב דורון, תחשוב.
כוס קטנה, אדם קטן? אדם שלוחץ על דברים קטנים? מחשבה קטנה,
טיפש? נוזל קפה שחור, חור. חור שחור.
יעל היא אדם קטן וטיפש שתכולתו היא כלום? לעזאזל!"
"יעל". אמרתי מבוהל.
"כן? דורון, קרה משהו?"
"אני... אני צריך ללכת".
"מה?!"
"כן, אני שכחתי, לבת דודה שלי יש בת מצווה, אני לא רוצה לאחר.
להתראות". יצאתי מהמסעדה במהרה, יעל יצאה אחריי.
היא רדפה אחרי עד שנכנסתי למכונית והתנעתי, "לאן אתה חושב שאתה
הולך? בשביל זה הסכמתי להיפגש איתך?! לעזאזל, אני צריכה ללמוד
את זה, לא לצאת יותר עם לוזרים!" היא צעקה אחרי ואני נשמתי
בהקלה, איך ניצלתי.