את היום שהכרתי את נדב אני זוכרת היטב, חזרתי מהעבודה בשש בערב
והחלטתי שאין הרבה מה לעשות בבית, כי בודד ועצוב שם.
לקחתי שוב את מעיל הפרווה שאני כל כך אוהבת מהמתלה, ועטפתי את
עצמי בו. לאחר חמש דקות הייתי בחוץ, תוהה למה באמת יצאתי. הרי
גם בחוץ אני בודדה, יותר מאשר בבית.
מזג האוויר היה קריר, היה זה אמצע החורף והמדרכה הייתה לחה,
הסתובבתי ברחוב ליד הבית כסהרורית, לא באמת יודעת לאן אני
הולכת.
החלטתי להיכנס לאחד מבתי הקפה הרבים שסובבים את תל-אביב.
כאשר נכנסתי, התיישבתי באחד השולחנות ותליתי את המעיל האהוב על
הכיסא. מזגן בית הקפה היה מכוון על חום, "זו הסיבה שאני אוהבת
חורף." מלמלתי לעצמי, הדבר שהכי כיף לעשות בחורף הוא לטייל
שעות ארוכות ברחוב, לשאוף את האוויר הקפוא ולאחר מכן, לחזור
הביתה, להדליק את תנור החימום ולהתכרבל בשמיכה, מול הטלוויזיה
עם איזה משקה חם. אני אישית אוהבת שוקו, ממש מטורפת על הטעם
המתקתק שלו ועל הריח הזה, שמזכיר ריח של בית.
"סליחה, את מוכנה להזמין?" נשמע קול קרוב, היה זה המלצר.
"כן." נאנחתי.
"מה תרצי?" המלצר נאנח כמוני.
"שוקו, שוקו חם."
"מיד מגיע." הוא חייך אליי, החיוך שלו היה מושלם, השיניים
ישרות אחת, אחת, כנראה שעשה גשר כאשר היה נער מתבגר.
או שמא הוא עדיין לא סיים את גיל נעוריו?
כשהשוקו הגיע שתיתי אותו לאט, לאט. לא רציתי שהוא ייגמר, החום
הזה שנכנס לגופי ריכך את כל הכעסים שהיו לי בבת אחת.
הלחצים מהעבודה, הפרידה מהחבר, החשבונות הרבים שיש לשלם
ואחרים.
בהיתי בשולחן, העץ המושלם הזה, שעליו חרוטים פסים דקים כל כך,
הלוואי שאני הייתי מושלמת כמוהו, בלי קוים עקומים באמצע.
הרמתי את ראשי, בית הקפה מתכונן לסגירה ואני הלקוחה היחידה
שנשארה. לא האמנתי שבאמת נשארתי שם כל כך הרבה זמן. ביקשתי את
החשבון שלחיי סמוקות, והמלצר שהביא לי את השוקו התפנה אליי
מיד, "את רוצה חשבון." הוא אמר, טון דיבורו כאילו התכוון לומר:
"אני יודע שאת מתוסכלת, אני יכול לעזור."
"כן, תודה." השפלתי את מבטי כדי לא להיראות מגוחכת, העיניים
הבהירות שלו גרמו לי רעד, מן רעד כזה שלא הרגשתי הרבה זמן.
המלצר חזר עם החשבון, הניח אותו על השולחן המפוספס בעדינות
והושיט את ידו ללחיצה, "נדב." עיניו נצצו.
"דורית." הושטתי לו את ידי באיטיות.
"אפשר לשבת?" הוא שאל לאחר שלקח את החשבון, הסתכלתי לשני צדדיי
כלא מבינה, "אם אתה רוצה." עניתי מהוססת והוא התיישב.        

"את לקוחה קבועה?"
"האמת שלא, אבל הולכת להיות. השוקו שלכם נהדר."
"אני הכנתי אותו, ודווקא לא כמו שבית הקפה מכתיב. אם תבואי
ותהיי נחמדה, אני אחשוב אם להכין לך את השוקו שוב."
צחקתי מעט והוא הביט אליי, עיניו לפתע נראו מודגשות יותר,"את
נורא יפה כשאת צוחקת."
"אתה מפלרטט איתי?" שאלתי בחוצפה.
"מה רע בזה?"
"שום דבר, חוץ מזה שאני בת עשרים ושתיים ואתה בן..."
"תשע עשרה, אז מה?"
"אתה לא חושב שאתה צעיר מדי בשביל לצאת עם מישהי כמוני?"
"תשמעי, מבחינתי לאהבה אין גילאים. חבר שלי שגדול ממני בשנה
יצא עם מישהי שגדולה ממנו בעשר שנים..."
"אני מצטערת," קטעתי אותו, "אני צריכה ללכת עכשיו."
"תחזרי?" הוא שאל מלא תקווה.
"לא יודעת." אמרתי במהירות, אספתי את מעיל הפרווה מהכיסא הסמוך
והסתלקתי משם במהרה.
"שבוע לאחר שנפרדת מהחבר הקודם, ועכשיו את מתחילה קשר חדש?"
המצפון צעק מתוכי.
"סליחה," הרמתי עליו את קולי בחזרה, "החבר הקודם נפרד ממני,
ובכלל, לא התחלתי קשר חדש. הפלרטטן הצעיר התחיל איתי! מה אני
אמורה לעשות?"
ראשי מושפל, האוויר הקר של החורף עטף את כולי והחזיר אותי
לשגרת חיי שהשוקו החם של המלצר לקח לכמה רגעים. אהבתי את השוקו
הזה, המתיקות הייתה בדיוק ברמה הנכונה והניחוח ממש מדהים.
חזרתי אל בית הקפה הקטן גם יום למחרת, המלצר הבחין בי ומיד שאל
בחביבות, "שוקו?"
"שוקו." עניתי בהסכמה, מעט נבוכה, מושפלת ראש. תמיד כאשר אני
נבוכה ראשי מושפל, אף פעם לא הבנתי למה עשיתי זאת, אולי בגלל
שלא רציתי להבחין במבטים הבוהים בי בצורה מוזרה.
הפעם אל השוקו הייתה מצורפת גלידת שוקולד, גם אותה אני נורא
אוהבת. "על חשבון הבית." עיניו של נדב המלצר נפגשו בשלי
מחויכות ואני חייכתי חזרה.
כך היה יום, יום. הייתי מגיעה לאותו בית קפה, מתיישבת באותו
שולחן, מיד היה מוגש לי השוקו האהוב עם תוספות קטנות בצד,
וכשבית הקפה עמד להסגר נדב היה יושב איתי, ומדבר. לא היה איכפת
לו אם אני מעוניינת בו או לא, הוא פשוט היה מדבר, חולק איתי את
חייו ואת חיוכו הכובש.
בסופו של דבר, לאחר שבועות ארוכים, נעניתי לבקשתו של נדב
ויצאתי איתו לטייל בתל אביב. דיברנו המון, יותר מאשר השיחות
במסעדה, הוא כבש אותי. ילד בן תשע עשרה, פלרטטן צעיר שעדיין לא
התחיל לחיות את חייו, כבש אותי. אבל נדב לא היה כזה, המנטאליות
שלו הייתה מנטאליות של בן שלושים, הוא ידע הכול, תמיד שאל
שאלות פילוסופיות שעליהן היינו עונים יחד, הוא הצחיק אותי
והעציב אותי בבת אחת.
לאחר מכן התקדמנו, באחד הטיולים שלנו בתל אביב ירד גשם זלעפות,
הבית שלי היה ממש קרוב והצעתי לו להיכנס. לאחר זמן קצר שנינו
נכנסו מחובקים לדירה, הוא הכין את השוקו הנהדר שלו לשנינו
וחייך, "אני מטורף על שוקו."
"באמת?" צחקתי.
"הטעם שלו מתוק, והריח הוא מין ריח כזה שתמיד מזכיר לי את..."
"הבית." שנינו אמרנו ביחד, הוא חייך את החיוך המושלם שלו
ועיניו שוב הכהו, "אני אוהב אותך דורי." הוא לחש לי ונישק את
צווארי נשיקות רכות.
"גם אני אוהבת אותך." חייכתי אליו ושנינו נסחפנו לנשיקה
ארוכה.
נדב היה מגיע אליי תמיד בחמשושים, לאחר שהפעילויות שלו בצבא
נהפכו לארוכות והוא עזב את בית הקפה בו עבד משרה חלקית, תמיד
כשהיה מגיע שעליו מדי הצבא והמעיל הגדול שלו, היה מתנפל עליי
בנשיקה ארוכה, "דורי כל כך התגעגעתי אלייך." הוא היה מלטף את
שערי לאחר שהיה מסתכל עליי בעיניו התכולות שאותן תוחם קו ירוק
בהיר שבו רק אני הבחנתי היה מניח את מעילו בצד ורץ אל המטבח
ומכין לשנינו שתי כוסות שוקו גדושות.
"איך היה?" שאלתי אותו כאשר היה מתיישב לידי.
"התגעגעתי אליך המון שם." הוא היה משנה נושא ואני שתקתי, ידעתי
שקשה לו שם בצבא, ראיתי את התמונות הקשות בחדשות.
הבתים שהם צריכים לרוקן ולפוצץ, הנפשות חפות מפשע שעליו היה
לפנות, כל הדברים האלה הקשו עליו. ידעתי שאם אדבר עליהם הוא
ייסגר אליי, "אני רק חברה שלו," שיננתי לעצמי, "לא אמו ולא
אביו, אם הוא יירצה לדבר איתי על זה, הוא ידבר."
ככל שעבר הזמן, הניצוץ בעיניו הלך ונעלם.
אני זוכרת שפעם הוא הגיע אליי כשפניו רציניות, הוא מיד התיישב
לידי ושאל: "הרגשת פעם מתוסכלת, או חצויה לשני צדדים?"
"כן, מתי שהכרתי אותך. זאת אומרת, לפני שהכרתי אותך. החבר
הקודם שלי ואני נפרדנו שבוע לאחר שנפגשנו, וכשפגשתי אותך,
הייתי חלוקה לשניים."
הוא צחק וליטף את שערי, "חיזרתי אחרייך כמו מטורף, היה חסר לך
אם היית מסרבת."
לפעמים כאשר היה עייף ולא היה יכול לחזור הביתה, היינו ישנים
יחד. הוא תמיד היה ממלמל מתוך שינה כמה שאין לו כוח, פעם אחת
הוא אפילו ייבב כמו כלב פצוע, חיבקתי אותו תמיד כדי להרגיעו
והוא התכרבל בתוכי כילד קטן.
ריחמתי עליו, ניסיתי למצוא את כל הדרכים כדי להרגיעו, אך ככל
שעבר הזמן הוא היה מגיע אליי שעיניו כבויות וחיוכו הנצחי הולך
ונעלם.
ערב אחד, כאשר נדב היה בצבא ואני שכבתי לישון, הרגשתי נורא.
"משהו קרה לו." מלמלתי לעצמי ומתוך שינה הלכתי לכיוון
הטלוויזיה ושפשפתי את עיניי, "אנחנו קוטעים את התוכנית בכדי
להביא משדר מיוחד," קול הקריין דיבר אליי, "היום, לפני שעה
ועשרים דקות, חייל בן עשרים התאבד."
"איזה אסון..." ידי הונחה על פי ועיניי נעוצות בטלוויזיה. לפתע
על המסך, תמונתו של החייל הופיעה ומתחתיו השם: "נדב אליהו."
"לא!" צעקתי בחוזקה עד ששמעתי את הד הצעקה יורד לאורך הבניין,
עיניי נפוחות מדמעות ועיניו של נדב שלי בוהות עליי מהמרקע,
העיניים התכולות עם הפס הירוק שתוחם אותן מביטות בי, ואומרות
לי שלום.
כשהגעתי לטקס הקבורה, פגשתי את אימו. היא מיד זיהתה אותי,
ניסתה למרוח חיוך חביב על פניה ועיניה הדומות לעיניו של נדב
הביטו עליי: "את דורית, ידעתי זאת כי נדב סיפר עלייך כל כך
הרבה, הוא אהב אותך. אהב אותך באמת..." היא אמרה עד שקולה נעשה
יללני, היא השעינה את ראשה על כתפי ובכתה ברעם. ליטפתי את כתפה
בשקט.
אני שונאת טקסי קבורה, שונאת לראות אנשים בוכים עם פנים
נפוחות, אני לא יכולה לבכות בטקסים כאלה, זה דוחה אותי. ממש
בלי סיבה.
"את דורית?" לפתע פנה אליי חייל בעל שער זהוב ומדים.
"כן, אני דורית."
"אני ליאור, המפקד של נדב. אני כל כך מצטער."
"כן, גם אני." השפלתי את ראשי.
"אני צריך לספר לך משהו." הוא התיישב לידי.
"ספר."
"לפני שנדב... לפני שנדב קפץ, הוא אמר משהו שמהדהד בראשי עד
היום.
הייתי בחדר המשותף שלי עם המפקדים האחרים, ושמעתי אותו בוכה
ממקום מרוחק, הוא צרח, "אני מצטער דורי!" לפחות פעמיים," הייתי
המומה, "כשבאתי לראות במה מדובר..." הוא השתתק לרגע ודמעה קטנה
נזלה מעיניו החומות, "זה כבר היה מאוחר מדי, הוא שכב שם ו..."
הוא הפסיק לדבר ושנינו התחבקנו בוכים, זו הייתה הפעם הראשונה
שבכיתי בטקס קבורה.
היום, היום אני שותה רק קפה.