120 קמ"ש בתוך העיר,
מכונית אדומה פגעה בשכנתה ממול במהירות שהורגת,
מזל שהייתה לי חגורת בטיחות.
נמאס לי,
כבר פעם חמישית שאני מתחיל לכתוב שורה ומוחק.
קיבינימט!
אף אחד באתר המתחנחן הזה לא שווה כל כך הרבה תשומת לב מצידי.
אני כותב כרגע מתוך מצוקה נפשית,
טוב, אני מגזים אבל באמת שלא טוב לי.
החיים שלי ריקים וחסרי תוכן,
אני נוטה לדלג מאחת לאחרת ולעולם לא מצליח להיקשר. אפילו לא
לרגע.
הייתי פעם ילד קטן שהאמין באהבה ובקסם הזה בין גבר ואישה, אבל
לא עוד,
ה"החברה" האחרונה שלי הייתה, מסתבר, שקרנית פתולוגית, ושאר
רשימת הנשים בחיי לא מרשימה בהרבה יותר מזה.
אולי הן אשמות במה שנהיה ממני,
זכר טיפוסי שאוסף סטוצים כדי לספר לחבר'ה, אולי.
אבל אלה החיים שלי ונמאס לי,
נמאס לי מהרעש ומהריקנות ומהמרדף ומהכל.
הגיע הזמן לחפש את השקט שלי, אולי להתחיל לרוץ למרחקים ארוכים
או ללכת לראות את השקיעה יותר,
כן, השקיעה, יש לי סלע כזה שתלוי מעל המים ואני תמיד אוהב
לחשוב שבפינה חזיתית שכזו אני הראשון שפוגעות בו קרני השמש
האחרונות
וזה מעודד אותי.
כי אתם מבינים - כולנו חלק ממעגל, רק לפעמים אתה יוצא ומסתכל
פנימה, אבל רק לכמה דקות, כי אחר כך יש לך שיעור ומבחן ובגרות
וצבא וחברה ונישואים וילדים ונכדים ופנסיה וחרטות ואז...
ואז אתה מת.
אז אני לא רוצה למות...
לכן אני מפסיק עם הבנות ומפסיק עם השטויות שמסביב
ולומד לנגן בגיטרה, לעזאזל,
שלוש שנים שוכבת לי גיטרה אדומה בחדר שקניתי בכסף שבשביל חצי
ממנו עבדתי ועדיין לא למדתי לנגן.
אבל זה לא מספיק, זה מדהים כמה זמן פנוי יש לנו כשאנחנו בוחנים
את זה מקרוב ובשם האלוהים אני לא מתכוון לבזבז אפילו שנייה
ממנו.
אז גיטרה. אני גם אחזור לגלוש, כמה אהבתי את הים פעם, את
הגלים, את הקצף, הרוח.
חוזר לגלוש וגיטרה ובלי אהבה בנתיים,
אם תהיה לי אהבה זה יתחיל בשיחה כזו:
- סליחה, מה השעה?
- את מנסה להתחיל איתי?
- אני באמת צריכה לדעת. מה השעה?
- אני לא יודע, אין לי שעון.
- טוב, תודה.
- חכי, ניראה לי שאני מאוהב בך.
אחרי שכתבתי את זה אני מבין שעל דברים כאלה אני עשוי להיכנס
למוסד סגור או פחות גרוע ויותר משפיל לקבל סטירה.
אני מוותר על הרעיון.
סביר להניח שאיבדתי את רובכם עד עכשיו כי את מי לעזאזל מעניין
מה ילד אחד הולך לעשות עם החיים שלו?
אתם יודעים מתי יעניין אתכם? כשתקראו עלי בעיתון כי הצלחתי
בגדול או שתראו בטלויזיה שקפצתי מחלון בקומה ה-29 כי נכשלתי,
ככה אתם עובדים, רק דברים קיצוניים יכולים להוציא אתכם מהמעגל
שלכם לרגע ולפני שהספקתם להבין כבר שאתם מכירים אותי - שאני
כתבתי לכם לפני כל זה אתם כבר חוזרים פנימה.
אני מוציא את הבטרייה מהפלאפון ומעיף ת'אינטרנט מהחדר, תנו לי
שקט,
אם תרצו להשיג אותי תבואו לבקר.
אני מתחבר לדת, טוב לא, אבל אני מניח תפילין, ממ...לא, אני
אשמור שבת,
לא, טוב לא. אני לא מתחבר לדת. אבל זה יכול להיות נחמד
לפעמים.
דניאל מת במקום ואני נפצעתי בראש.
אמא שלי אמרה תודה לאל שלא מתתי אבל אני לא זוכר את זה,
אני לא זוכר שום דבר עכשיו אם אין לי תמונה שלו וגם אז קצת קשה
לי.
רק דבר אחד מציק לי מאז התאונה,
אני יודע שזה היה חשוב,
אבל אני פשוט לא מצליח להיזכר. |
