ביום השנה לדגל הירוק, הלכתי עם אמא ואחותי יפעת לראות תהלוכה
לאומית, לא רחוק. במרכז העיר היתה תהלוכה גדולה עם טנק גדול
ומטוסים באוויר.
ליד דוכן של סוכר על מקל, חייל עבר ועלי הסתכל. הוא קרץ אלי
בעינו האחת, ורמז לי לבוא איתו, אבל בלי יפעת.
אמא לרגע לא הסתכלה, ואני כבר מונף על כתף חסונה. עם ראשי אל
על כמעט בעננים הראה לי החייל דברים אחרים.
אני זוכר את כל מה ששם היה: ריח חריף של אדמה חרוכה, נשימה
מאולצת אחרונה. החייל ניסה לבקש, אבל בכל המהומה אנשים צוהלים
שמחה! שמחה!
הוא נעלם ואיתו התחושה.
שנים מאז שאין לי מושג איך קרה שהזמן לא זז, ותמיד כשאני רואה
סוכר על מקל, פתאום יורד לי החשק והכל מתקלקל. |
