בחורף קר ושחור נולדה ילדה לבנה, ילדת ירח. היו לה עיניים
כחולות כשמיים ושיער זהוב, כסוף כמעט, שיער מאבקת כוכבים. היא
הייתה חכמה, המילה הראשונה שלה הייתה "וינוס" רק לאחר מכן
הבינו שהיא אמרה venus כלומר נגה, כוכב הלכת השני מהשמש. היא
לימדה את עצמה לקרוא בגיל חמש עוד לפני שהחלה ללכת לגן, כתוצאה
מכך בלתה רוב זמנה בקריאה וכתיבת סיפורי אגדות רומנטיים
והתרחשויות קוסמיות. היא היתה ידידותית אך ידענית ולכן לא היתה
פופולארית למדי בין ילדי העיר. כשגדלה תמיד הבטיחה לעצמה שהיא
תגיעה לגדולות, היא תעשה מעצמה אדם חשוב ומצליח. היא האמינה,
היא היתה בטוחה שהכל יהיה כפי שתכננה. העולם יחוג סביבה והיא
סביבו כמו איזה ריקוד נפלא שרק לה ולו...
אביה היה חובל ונסע הרבה למסעות חוקרים. הוא היה חוזר לפעמים
אחרי חודשיים שלושה בכל פעם ותמיד הריח ריח דגים וים, הריח הכי
מתוק שאי פעם ידעה, היא התגעגעה לאביה ותמיד שלחה איתו סיפורים
שכתבה בזמן שהיה בבית או בזמן מסעותיו הקודמים כדי שיהיה לו
חתיכה קטנה ממנה, שירגיש כאילו הוא בבית והיא מקריאה לו את
סיפוריה.
יום אחד, כאשר כבר הפכה לנערה, אביה נסע למסע ומאז לא חזר. היא
חיכתה לו במשך חודשים רבים אבל הוא נעלם, לא שב לעולם. היא
כאבה על כך שלא נפרדה ממנו כמו שצריך, היא חשבה שאם היה מגיעה
שוב היא ודאי היתה מחבקת אותו, משננת את תנועותיו, ריחותיו
וסגנון דיבורו... אולי לא היתה מתגעגעת כל כך אם היתה זוכרת
יותר? או אולי הזיכרון הוא מה שגורם לגעגועים יותר מכל?
מאז היא לא היתה יותר כמוה. היא התנהגה כאילו מטרתה היחידה
בחיים היא לחכות לאבא. היא ישבה אל מול החלום ימים כלילות
ובהתה בשמיים. חיכתה. היא ראתה את הירח ביום ובלילות החורף,
כשהיה עגמומי, והיא התפללה שתהיה כמו הירח, כאבן. היא התפללה
שלא יכאב יותר. עולמה סבב סביב אביה והוא לא נענה לסיבובה. כך
הפכה להיות באמת ילדת ירח. ילדה שלעוגת לא תפסיק במחוגה.