"ובכן יעקב, ככל הנראה ישנם 18 הרוגים, ביניהם המחבל המתאבד.
לצערנו אחד התרחישים הנוראיים מהם חששנו, פיגוע בבית כנסת,
התממש היום לראשונה, סמוך לכניסת השבת בבית הכנסת הראשי
של..."

נראה לי שאני בבית חולים, אבל אני לא זוכר איך הגעתי לחדר
ההמתנה. זה יראה מוזר אם אני אגש לפקידת קבלה ואשאל אותה איפה
אני? אני מניח שהם רגילים לזה, הרי תמיד יש תימהונים בבתי
חולים. "אה סליחה..." אמרתי בהיסוס,  "שנייה אדוני, יש לי
טלפון, גן עדן שלום, איך אוכל לעזור?" אמרה הפקידה בנחמדות
מזויפת. מוזר היה לי נדמה שהיא אמרה גן עדן, "כן אדוני, איך
אני יכולה לעזור לך?" אמרה הפקידה, "אה כן, כואב לי קצת הראש,
ואני קצת מבולבל ולא זוכר איך הגעתי לפה" אמרתי בשקט, "זה
בסדר, היה פיגוע, מיד יקבלו אותך, אני מצטערת פשוט היום זה יום
קצת לחוץ בגלל הפיגוע ועוד שבת, אתה יודע אצלנו נורא מקפידים
אז עובדים רק אלו שבכוננות, פיקוח נפש, אתה יודע" השיבה במבט
קפוא, וניכר עליה שהיא מצטערת להיות בין אלה שצריכים לעבוד
היום, "זה בסדר" השבתי, "נדמה לי שאני פצוע קל".

"מר אבי לוי?" הכריזה הפקידה שמרגע לרגע נראתה פחות מרוצה,
"כן" השבתי, "אתה יכול להיכנס" ענתה במהירות. החדר היה קטן
וצבוע בצבעים אופנתיים, אבל משום מה לא היה תלוי על הקירות
כלום. בעצם, חוץ משולחן וכסא לא היה בחדר כלום.  מולי ישב בחור
נמוך קומה, ממושקף, עם מעט שיער וכרס בתחילת דרכה.  
"מר לוי" אמר בנועם. "כן" השבתי בזמן שהתיישבתי מולו, "אתה
יודע איפה אתה?" שאל "בבית חולים" השבתי בהיסוס. הוא חייך "זאת
התשובה הנפוצה, ניסינו שזה יראה פחות כמו בית חולים, אבל
איכשהו ככה יצא. אתה בגן עדן, אבי, אם אני יכול לקרוא לך אבי?"
שתקתי ואחרי כמה שניות הבנתי ש... "רגע, אז אני מת?" שאלתי
בקול רועד כאילו מישהו רוקן לי מהמוח את כל המילים שאני מכיר.
"כן, זה היה מהר, כמו שאתה שם לב לא סבלת, בגלל ההדף הראש שלך
נחבט בכיסא, וזה הספיק פחות או יותר" אמר.

"זה לא מה שציפיתי" אמרתי באכזבה גלויה, "כן, אני יודע, מוכרים
לכם הרבה לוקשים למטה, אני מקטר לבוס כבר שנים שזה לא בסדר
שלמטה יוצרים לכם ציפיות מוגזמות ואחר-כך כולם באים אליי
בטענות" אמר, "בסך הכל, החיים פה דומים לחיים למטה רק שאתה לא
צריך לשלם מס הכנסה ואין פה בעיות חנייה" המשיך. "אני יכול
לראות את המשפחה שלי?" שאלתי, "כן, תסתכל למעלה" ענה "חשבתי
שאנחנו בשמיים, לא?" שאלתי, "מיתוס, מיתוס חביבי, אני פשוט לא
מבין איך אתם קונים כל לוקש שמוכרים לכם? הרי קוברים אתכם
באדמה, אז איך גן עדן יכול להיות בשמיים?"

"טוב, אז אתה משובץ בחלקה ת-13" אמר, "אתה רוצה שהחדר שלך יהיה
ממוזג?" שאל ברוגע, "אם אפשר" השבתי, "אני סובל מחום". הוא
חייך ואמר "גם אני, אני אשלח מישהו שיסדר לך את זה, בהצלחה".
התרוממתי לצאת החוצה ושאלתי "רגע, אז מי אתה בעצם?", "גבריאל,
אבל אתה יכול לקרוא לי גבי" השיב, ולחץ את ידי בחום.

"הבא בתור" צעק "חוסיין, אתה יכול להיכנס עכשיו" אמרה המזכירה
בחמיצות. מבטינו נפגשו ברגע שנכנס לחדר, הוא מוכר לי, חשבתי.
רגע, הבנתי פתאום, הוא ישב כמה כסאות לידי בבית כנסת. "מה?"
צעקתי, " אתה רוצה להגיד לי שגם הוא פה? אז נכון כל העניין של
ה-70 בתולות?" המשכתי לצעוק, "לא, זה גם מיתוס, פשוט הפיגוע
היה בבית כנסת ובגיהינום היו עמוסים, אז שלחו אותו אלינו".