כמעט ארבע שנים שעברו מאזך
ואני עוד רועדת מרק מחשבה
ולא, לא רציתי לנקום או לכעוס
רק ניקיתי מעליי כל טיפת אהבה
ונותרתי ריקה...

איך אספתי עצמי מהחדר שלך
איך חזרתי ממך קצת יותר רחוקה
לא זכור לי מתי הדמעות התפרצו
רק זכור שאחר כך נותרתי ריקה
שנותרתי ריקה.

ולא, מעולם לא הרגשתי אשמה
לא עברה בי לרגע כזו מחשבה
אך גיליתי בי כח כמותו לא ידעתי
וגיליתי את עצמת המילה הכתובה
ולא, לא שינית הרים וגבעות
והעצב היה גם לפני ,(lifnei) באמת
ואהבתי מאז, וכאבתי מאד
וזה לא בגללך שפחדתי לתת
מעצמי...

ורק לפעמים עוד תוהה אם דמיינתי
ואולי לא היית כל כך כל כך רע
הייתי קטנה ותמימה, לא הבנתי
אולי סתם דמיינתי את מה שקרה
לא, אין בי רצון לכעוס או לנקום
לעולם לא אביט אחורה בזעם
רק הרעד הזה, הדמעה הקטנטונת
אומרים ארבע שנים, לעולם לא עוד פעם.


שיר ישן, על תקופה ישנה עוד יותר.
מוקדש באהבה לשרון (דנה) ולמעיין, הקוסמות במילים.
ותודה לך, היקר, ששמעת ורצית שזה יופיע כאן.
מהמרחקים,
אני, שתיכף אשוב.