כבר לא שותה את הקפה של הבוקר. עכשיו זה מאוחר מידי. אני
מתבונן בפרוסת העוגה שטעמה מוכר לי מידי כדי להיות אמיתי. לא
בטוח שיש טעם לגעת באוכל אם אני זוכר את טעמו בעל פה. אולי
אשחזר לי זיכרונות מתוקים מלוחים וככה אהיה שבע. זה יכול להיות
תרגיל טוב ליום כיפור.

הכפית שמערבבת את התה עם הדבש היא ארוכה. אני תוהה מדוע. איני
זקוק לכפית כזו ארוכה. זו הכפית המשמשת אותי לדליית שאריות של
יוגורט כבשים מהבקבוק הארוך והצר שבו מוכרים את זה. אני מאוד
אוהב יוגורט כבשים. גם אוהב כבשים, אבל לא יוצא לי לראות אותן.
דבש דווקא עושה לי את זה. אולי אקח לגימה מהתה. אני תמיד מודאג
שמא יהיה לי חם מידי. לא רוצה לשרוף את הלשון. זכור לי ערב
בבאר שבו זללתי פיצה רותחת. רק כשאני באמת רעב אני בולע את
האוכל השורף ולא נזהר על הלשון המפויחת. אחרי שאתה שורף את
הלשון אתה כבר לא יכול להרגיש טעם. זאת הבעיה עם כוויות.

אני גם שונא את זה שכשמקבלים מכה אז תמיד נשאר הכאב שאחרי זה.
בעיקר אם זו סטירת לחי. בגלל זה כנראה אומרים סטירה מצלצלת.
כנראה שהתחושה הזו של הכאב השטוח שהולם בך דומה להד של צלצול
הפעמון. אני זוכר כשצלצול הפעמון בבית הספר היה חזק וצורמני.
אז היה הכי טוב. אחרי זה כשהתחילו המנגינות פתאום הייתי מאחר
לכיתה בגלל שלא הייתי שומע את הצלצול. מאוד שנאתי את המנגינות
האלה. הן היו נדבקות לך למוח ואי אפשר היה להוציא אותן במשך כל
השיעור עד לצלצול הבא. ככה היו פעמים שהייתי בוהה בשפתיה של
המורה ההוגות הברות שונות ומשונות וכל מה שהייתי שומע זה
המנגינה של "גשר לונדון מתמוטט" (זה היה קורה לי כמובן רק
בפעמים ששמעתי את הצלצול). דמיינו לכם בית כלא שבו הצלצולים הם
מנגינות של גשר לונדון מתמוטט.

הדבר שהכי עצבן אותי במנגינות המתלקקות האלה היה שהן הזכירו לי
את הצלצול של האוטו גלידה. אני, כמו כל ילד ומבוגר נורמאלי,
מאוד אוהב גלידה. אבל את האוטו גלידה אני שונא. תמיד שמעתי
אותו מהבית או מהפארק כילד והייתי פוחד שהוא יברח לי. איזה לחץ
זה היה אז! לשכנע את אמא, לשכנע את אבא, לחפש את הכסף, להוציא
את הכסף, לרוץ לאוטו, לעקוף את הילדים בתור, לגבש החלטה לגבי
הארטיק הנכסף תוך כדי. ממש מסע שופינג מטורף למוצר אחד. הכי
גרוע היה להיתקע אחרי מישהו שהחליט להזמין ארטיקים לשלושים
איש. היום, אחרי שניסיתי את כוחי (לשווא) בלמכור לאנשים דברים
שונים ומשונים, אני יודע כמה מטומטם זה היה לפחד שהמוכר יברח
לי. אבל אז, כשהייתי ילד, זה היה יותר גרוע מלפספס את האוטובוס
לבית הספר בבוקר כשהשעתיים הראשונות הן מבחן במתמטיקה. דווקא
מאוד אהבתי מתמטיקה, אך עם הזמן הפכתי יותר ויותר גרוע במקצוע
המוזר הזה. בכלל, עם הזמן הפכתי גרוע...

אחד הדברים שאני הכי שונא זה לבקש. לבקש עושה לי תחושה לא
נעימה מתחת לעור. אם יש משהו שהכי קשה לבקש זה טובה. "סליחה,
אתה יכול לשמור לי על התור? אני כבר חוזר" את המילים האלה למשל
מעולם לא הוצאתי מהפה. "אתה יודע איפה זה רחוב ידע עם?" אפילו
בחלומותיי לא הגיתי משפט שכזה. זה לא עניין של אגו. באמת שלא.
אני לא מאלה שחושבים שהם יודעים הכל או שיסתדרו לבד. אני אדם
חסר השכלה (ואת ההשכלה שיש לי כבר מזמן שכחתי), והדבר האחרון
שאני יכול להעיד על עצמי זה שאני מסתדר בחיים. זה פשוט הצורך
לדבר אתם. בני אדם, לא אוהב לדבר אתכם. הנה, אמרתי את זה. זה
לא שאתם לא עוזרים. זה לא שאתם לא אדיבים. זה פשוט אני. סוג של
ביישנות כנראה.

הבושה בכלל, רצוי שידובר בה. בושה זאת תחושה בלתי מובנת בעליל.
בעיקר אם למתבייש אין במה להתבייש. הרי במה אנחנו מתביישים?
בחסרונות שלנו. או במה שאנחנו רואים כחסרונות. ומה לגבי אדם
שאין לו בעיה עם החסרונות? אני בכלל אדם כזה של מינוסים. בכל
מקום יש לי מינוס, חוץ מבבנק כי אין לי בכלל מספיק כסף כדי
שיתנו לי להיכנס למינוס. אחד הדברים שהכי חסרים לי זה שקט
נפשי. הבעיה עם שקט ושלווה זה שצריך להילחם בשבילם. איזה דבר
אירוני זה להילחם בשביל שקט? זה מטומטם כמעט כמו להילחם בשביל
השלום או למות בשביל החיים. כמה עצוב הקיום שלנו, וכמה מצחיק.


מחייך חיוך עקום למשמע דבריי. חלאס עם הדעתנות הזאת. אולי עדיף
להיות בן אדם בלי דעות. ככה בן אדם בלי דעת. אם אין לך דעות אז
אתה לא מביע אותן. אולי מוטב שכך. באמת חבל כי דעה זה להגיד
סתם דברים שלא נכונים באמת, הם רק דעה.

"לעניות דעתי המצב בכי רע"
"איזה מצב?"
"מצב האשכוליות האדומות"
"ומדוע מצבן רע?"
"אינני יודע, זאת דעתי"
"ועל מה מבסס אתה את דעתך? הרי הנך מעיד כי אינך יודע!"
"על אינטואיציה"
"יש לך אינטואיציות לגבי עוד אשכוליות? אולי הצהובות?"
"לא, רק האדומות. אני לא מרגיש שום דבר לגבי האשכוליות
הצהובות"
"בטוח?"
"המממ, בטוח"
"אפילו לא טיפת דעה?"
"שום דבר. ריק לגמרי"
"חבל"
"למה חבל?"
"חבל שהנך מסוגל לחוש רגש רק כלפי האשכוליות האדומות"
"זה יותר כמו לחוש דעה"
"ובכן, אם הנך מביע דעה לגבי האדומות, מוטב היה אילו היית מגבש
דעה לגבי הצהובות"
"ייתכן"
"תחשוב על זה"
"אני אחשוב על זה"

מזמן באמת לא אכלתי אשכוליות.