"הלו?"
"ואם תראו ילדה עם עיניים איילה תמסרו שאני עוד מחפש אותה, אני
חושב אולי אני אוהב אותה יותר מדי..."
ונותקה השיחה. מבפנים ידעתי שזה אתה. היחיד ששר לי אביב גפן
והיחיד ששר עם דמעות בעיניים.
אבל פחדתי, פחדתי ממה שהיה לך להגיד, מהתגובה שלי, מהמחשבות
שיבואו אחר כך. כבר כמעט שנה שאנחנו לא יחד ועדיין כותבת עליך,
והמחשבות הן תמיד על עיניך - מביטות בי, שרות לי.
זה כל כך קשה להפסיק לאהוב אותך, כי גם שאני מכריחה את עצמי זה
לא עובד. אני רוצה לפעמים להתקשר אפילו סתם, רק לשמוע את הקול
שלך. ופתאום, אחרי כמעט חצי שנה, התקשרת, זרקת כמה משפטים
לאוויר, חנקת אותי מדמעות וניתקת.
זה לא בסדר, אתה יודע?! סתם ביום בהיר אחד להחליט שאתה מתגעגע,
להחזיר שוב את כל המחשבות אם מה שעשיתי היה נכון לעשות.
אז החלטתי להתקשר אליך, מתוך סקרנות... וגם עם המון געגוע.
רציתי שוב לשמוע את הקול השקט, המעט פגוע שלך. לומר שאתה חסר
לי אבל לכאוב את זה שלא תחזור להיות שלי.
כנראה שרק איתך אני נהנית להכאיב לעצמי.
הטלפון מחייג ואתה לא עונה, מנסה שוב ואין תגובה. בפעם השלישית
כבר נשמע קול שקט, מוזר, קצת לא אתה, הרגשתי שמשהו קרה.
"החלטתי לעזוב את הארץ."
"לאן?"
"קנדה."
"מה, שוב פעם אתה בורח?"
כבר לא הייתה תגובה. חזר השקט של שני לבבות שבורים, כואבים,
במיוחד מתגעגעים. לא יכולתי לחשוב על לא לשמוע אותך יותר. אתה
חסר לי! לא ההרגשה של להיות עם מישהו. אתה חסר לי! האופטימיות,
החיוך, החיבוק, המילים החמות, ואתה יודע מה? אפילו המריבות
והפיוס במקלחות. זה פשוט אתה, הנוכחות שלך.

"אז מה, זהו? ככה אתה נעלם?"
"זה לא ככה סתם, אין לי בשביל מה או מי להישאר פה."
"אני חסרה לך?"
"כן."
"באמת?"
"כן, באמת."

למה אתה אומר את זה רק עכשיו? ברגע שכבר אין סיכוי שנחזור
להיות יחד. מכאן החיים שלך ינתבו אותך לדרך שונה משלי. מי יודע
אם אי פעם ניפגש שוב.
"חסר לך שאתה לא עובר דרכי לפני שאתה נוסע."
לא הגבת, ידעתי שלא תעשה את זה.
עצמתי עיניים ודמיינתי את שנינו הולכים בחוף, כמו אז, בפעם
הראשונה שחזרנו להיות יחד. ישבנו על המזח, חיבקת אותי והחצאית
הלבנה התנופפה ברוח. שם מול הים נשבענו לנצח. איפשהו בין
המחשבות נרדמתי.
אני לא יודעת מה אמרת לי, אבל זו הייתה השינה הכי רגועה שהייתה
לי מזה שנה. שוב חלמתי חלומות מתוקים עלינו. קמתי בבוקר, מחפשת
אותך לידי, אך שוב הכל היה בדמיוני.
כשהתקשרתי חזרה בבוקר כבר ענתה לי הודעה: "לא הבטחתי לך אף פעם
גן של שושנים, רצינו להיות ביחד כמו זוג יונים. אבל גם ליונים
יש עניינים וזה עצוב בשובך כשאני בחוץ ואת בפנים".
הדמעות זלגו מעיניי כמו מפל אחרי לילה של מבול. בלי יותר מדי
מחשבות והרהורים נסעתי לעצור אותך בשדה התעופה.
אך כל מה שהספקתי לראות זה את גבך, אפילו שקראתי בשמך.
התיישבתי על הספסל, מביטה במטוס שלך ממריא ובוכה.
נזכרתי במה שאמרת כשנפרדנו: "מפה זה אני ואת לבד. עתיד שונה,
הווה שונה, חלום שונה."


7.5.06